כתיבה...
דבר מאוד מוזר. כתבו עליה כל כך הרבה שנורא בנלי להגיד שזה קסם, דלת לעולם שלא קיים והכי אמיתי שיש, שזה קשר שמבטל מרחק וזמן, דרך לנצח מוות...
היום אנחנו יותר מתכתבים מאשר מדברים. יש אנשים שכל הקשר שלנו איתם הוא רק בכתיבה. וזה קשר אמיתי, יחסים של ממש, שעוברים של שלבים של יחסים רגשיים: הכרות זהירה, בדיקה הדדית, משיכה, יצירת רגשות, ויכוחים, ריבים, פגיעות, חיבוקים, חדירות לעומק, התפשטות, קרבה, חוסר אונים, חוסר הגנה, עדינות, חרמנות, סקס בכל רמה ושל כל הסוגים... בכי, תלונות, אי הבנה, בגידות, אי התאמה, בריחה, שתיקה הורגת, שיחות שנמשכות שעות וימים ושבועות...
קשר ויחסים האלה יכולים להיות לא פחות ואפילו יותר חזקים וחשובים ויקרים לנו מהיחסים "האמיתיים", מציאותיים, למרות שלא רק שלא נפגשנו ולא נגענו אחד בשני לעולם - לא שמענו מילה אחד או צליל של קול! רק תולעים שחורים על רקע לבן.
ואם זה לא קסם אמיתי - אז מה זה קסם בכלל?
אני דרקון וחד קרן. אני מפלצת קסומה מדהימה. אני מזהה את הקסם בכל מקום שהוא נסתר.
ומה היא הכתיבה בשבילי?
היא חלק ממני. אני. דרך המחשבה שלי. דרכה אני מיצרת את העולם שלי, אותי. בראש שלי קורה כל כך הרבה ובאותו זמן שאני מאבדת את עצמי מדי פעם בכל המערבולת הזאת. אז הכתיבה היא האפשרות היחידה לסלול לי את שביל הלבנים הצהובות כי בכתיבה יש התחייבות להתרכז במחשבה אחד באותו הרגע. (וכמובן שתמיד אפשר לקפוץ למחשבה מקבילה אבל שוב - גם היא תהיה המחשבה היחידה באותו הרגע הנדון!)
אז מסכנים אנשי הקשר שלי! מבול ההודאות - זה הגורל הבלתי נמנע שעומד מולם עם החיוך המלטך של טאד באנדי על פניו.
ההודאות שנשפרצות מהאצבעות שלי כובשות את נפח הטלפוני ומוחי שלהם. זרם התודעה הבלתי נשלטת שלי נשפח כנהר אירופאי באביב שפורץ דרכו מתחת לקרח. עם רעש מחריש משגע (תחפשו ביוטיוב).
וזאת אני...
אין לי דרך אחרת לחשוב. לבטא את עצמי.
ניסיתי לכתוב ביומן. אבל לא הצלחתי. לא יודעת למה. או שכן יודעת, בעצם, וזה נורא נורא נורא מביך וגם עצוב. כי כל דבר שעושה אותנו תלויים, פחות עצמאיים, זקוקים במישהו אחר, בלהיות בקשר - זה עצוב בשבילי. כי אני נורא פוחדת להיות בקשר, להיות ביחסים, להיות לא עצמאית...
ועכשיו, כשכבר אף אחד לא קורא כי יותר מדי אותיות כתבתי, אני סוף סוף אכתוב מה שבאמת חשוב לי. משהו שלקראתו אני כתבתי את כל זה.
בני אנוש חייבים להיות בקשר. ככה אנחנו נבראים. (בבלוג שלי שהוא המלכות שלי, כי אני נשלטת מלכותית, בנוסף לדרקון וחד קרן, נהוג לראות את בני אנוש כנבראים על ידי אלוקים עם מטרה ועיניין) זה הצורך הבסיסי שלנו, לבנות, ליצור, למצוא, לקיים מערכות יחסים וקשרים עם אנשים אחרים, של סוגים שונים ברמות שונות.
לפי מה שמספרים במשפחה, נולדתי הכי מיועדת ליצירת קשרים, הייתי תינוקת שמחה, צחקנית ("היה לך צחוק קסום, עם צליל של פעמוני כסף") , חברתית, חברותית, רגועה, שלא פחדה מאנשים, הלכה בקלות לידיים של אנשים זרים, התחבקה עם כל הגוף...
אחר כך קרה מה שקרה ואחרי גיל 9 חודשים איבדתי את כל התכונות האלה. התינוקת הזאת התחבאה כל כך עמוק בתוכי שכמעט נעלמה לגמרי. ואחרי גיל 9 אני החלטתי להימנע מיחסים בכלל. ומיד אחרי זה שכחתי על כל הסיבות שהביאו אותי להחלטה הזאת, על כל מה שקרה לי. וגם על ההחלטה עצמה. רק המשכתי להתנהג ככה.
אז כל החיים שלי, שזה בערך 40 שנה, קצת פחות. אני סבלתי מפרדוקס מהותי. כשמצד אחד אני נמשחתי ליצור יחסים וקשרים לפי הצורך הבסיסי האנושי שלי וגם לפי הטבע המקורי החבואי. כשמצד השני עשיתי את הכל (ולמופת!) כדי לא להצליח בכל הנסיונות שלי: בלימודים, בעבודה, במשפחה, עם חברים, עם גברים... אוך... גברים זה היה בכלל סיפור הזוי כי (בכוונה כביכול) בחרתי בגברים הכי פוגעים, הכי לא מתאימים, הכי לא שלי שרק יכולתי לסבול...
ועכשיו...
עכשיו...
מפני שאני מאמינה (לטוב ולרע) באמונה שלמה ששום דבר לא קורה סתם, לאבא שבשמיים בסופו של דבר נמאס להסתכל בסידרת הפורנו הצפון קוריאני הזה בשם "פנדה הורסת את חייה" והוא החליט להוסיף לתסריט טיפת שינויים.
והנה. אני לא מסוגלת כבר להיסתדר לבד. ככה. זה עצם המהות שלי. אני חייבת להיות בקשר - אבל בקשר מסוג מאוד מסוים, מדויק, נכון, שלי.
אפילו לחשוב דרך כתיבה אני כבר לא מסוגלת לבד, בתוך היומן. ועשיתי ככה במשך שנים!!! אבל "זהו!" ציווה השולט העליון ונעשה ככה. אני חייבת שבצד השני יהיה מישהו. אחרת הכתיבה נעצרת.
"המטרה שלך נמצאת בצד השני של הפחד שלך" כתב פעם מר יונג. הוא היה חכם, הזקן הזה. ידע דבר או שניים. אין בשבילי פחד יותר ענק מאשר אנשים, בני אנוש, לתקשר איתם ברמה הכי שיטחית, ללכת לידם ברחוב, לנסוע איתם באוטובוס - כבר מלחיץ עליי. לדבר איתם בחנות, ברחוב, במשרד עם פקידה - משימה משגעת. לסדר בעיות, להיכנס לעיניינים, עוד קצת יותר עמוק, רופאים קבועים ואנשים מקבוצה חברתית במציאות שאיכשהו נכנסתי בה וכדומה - סכנה ונורה אדומה. חברים - זה מסובך. מצד אחד, אהבה אמיתית כי אם כבר בחרתי להכניס למעגל הפנימי אז הם עברו סינון אכזרי. מצד שני... פחד מוות ונסיונות אין סוף לברוח, לפגוע, להעלם, להיפגע...
עכשיו - אני מתחילה לנקות את עצמי.
זה מה שאני רוצה לעשות בשנה הזאת. עם מה להיכנס לתוכה. עם מוכנות שלי להתרפא.
אולי אתחיל מזה שאקבל את הצורך שלי לכתוב כדי לחשוב. כן. זאת אני. אני כותבת. חלס להתבייש מזה. להתנצל. יש לי ראש. יש רגליים. יש לי ידיים. אני נושמת. אני כותבת. זה טבעי באותה רמה... נכון?
"שלום. אני פנדה. אני כותבת".
