מרטון על רגליים שבורות

כמובן. 

זה לא קרה.

ולא נראה לי שיקרה. 

ולא נראה לי שאני באמת רוצה שיקרה, כי אני עדיין לא למדתי לסנן את האנשים. אני עדיין בקלות ומייד רצה לשתף את הכל, להכניס את בנאדם לחיים שלי.

כמו שעשיתי בילדות כשהבאתי הביתה כל ילד או ילדה שפגשתי בחצר והיה לי מעניין לשחק איתם. 

כמו שעשיתי בגיל התבגרות כשהבאתי הביתה כל אחד ואחת מהרחוב, הומלסים בכל הגילאים, סטודנטים, אנשים שלא רצו לספר על העבר ועוד פחות על ההווה שלהם. על סמים, על עלכוהול, על רכב מפואר, על כדורים פסיכוטיים, על רקע פלילי... 

אני לא יודעת למה...

אבל לעולם...

אף פעם...

מאף אחד מהם לא הרגשתי שום סכנה. ולא קיבלתי שום נזק, אפילו מטיפוסים הכי הזויים. להפך...

לא יצאו משם קשרים חזקים, יחסים מאיזשהו סוג, לא חיפשתי אז שום זוגיות או מיניות, עד גיל ממש מבוגר לא היה לי אינטרס כזה, ממש מעל גיל 20. אבל גם לא נוצרו מהם חברים. נשארו סיפורים, אין סוף סיפורים, פנים, זכרונות, חתיכות של חיים אף פעם לא פשוטים, לא מאושרים ולא משמחים...

אחר כך יותר מ20 שנה לא התנהגתי ככה. סגרתי את כל הדלתות למציאות הגשמית שלי. גם היו תקופות שבוירטואליות הייתי בררנית. 

ועכשיו...

**הייתי ילד מבוגר. עכשיו אני פשוט אישה ילדותית**

בגלל כל מיני נסיבות, חזרתי (רגשית ונפשית) לשלבים יותר קדומים בחיי. קשור לעבודה שלי עם הטראומות, לפוסט טראומה שהדרדרה, לadhd שלי, לעייפות מהבדידות ובאותו זמן - חוסר פרטיות... והתמודדות תמידית בשיא היכולות שלי... 

אז אני שוב יצאה לי הקטע הזה - להכניס בנאדם לאזור האישי שלי. לשים מולי, מתחת לאור חזק, בשטח שמוכר לי, להתבונן בו, לחקור, לקרוא. דרך שיחה, דרך, התכתבות, דרך תגובות, דרך טיזינג, דרך מבט ומגע... 

אבל משהו לא עובד כאן...

התברר שאנשים לא קולטים אותי נכון... 

•או שחושבים שאני משוגעת ומסוכנת.

•או מחליטים שיש ביניינו קשר מיוחד ומסוים שאני כמובן גם מרגישה אחרת לא הייתי מתנהגת ככה

•או מנצלים ותוקפים.

•או נראה להם שאני בוודאי צייתנית ואין לי שיניים או עמוד השדרה ומנסים לשכנע אותי שבא לי לקבל שליטה בצורה שלא מדברת אליי בכלל...

ושוב, גם הפעם כשנשארתי לבד - מיד קפצתי לבור הזה... 

...עדיין לא מוכנה, עדיין לא גדלתי...

אני עדיין זקוקה לדאגה, הגנה, אילוף ושמירה מצידך...

וחוץ מזה...

חוץ מזה... 

רק אתה מסוגל ולא מוותר ולא מסרב ומראה לי דוגמה - איך להשאר נאמן לעצמך, לבחירה שלך, לרצון שלך, למה שטוב לך, לאני מאמין שלך... 

**אמיץ הוא שאוהב אישה פרועה מטורפת**

ואין הרבה כאלה... נדירים ונעלמים הם...

נכון, אני לא בכלל לא פשוטה, קלה,  מה להגיד. מלכה מפונקת של מלך. ילדה אהובה של אבא. כלבה שובבה שנושכת לאדון שלה באמצע משחק מרוב התרגשות...

אבל אתה יודע 

 **אני שווה את כל הבלגאן שאני יוצרת**

אז כרגיל. 

כמו תמיד.

ואני לא מוותרת וממשיכה להאמין שאיפושהו שם, ברחבי העולם קיים ההוא, השלי, שגם לא טוב לו בלעדיי כמו שלא טוב לי בלעדיו. וגם הוא בינתיים עם מישהי אבל יודע שברגע שניפגש, אנחנו ניפרד מהאהובים שלנו, נגיד להם תודה ונלך ביחד כמו שהיה מתוכנן מתוהו ובוהו... 

ועד אז:

תודה שאתה קיים ומברך השבה...

אני איתך ושלך...

אדוני...

אהובי...

שלי...