יש אחד שיודע לפרק אותי באופן הכי נכון לי, כל כך מדויק. רק שבא לעתים כל כך רחוקות שכמעט ולא קיים, הופך לחלום חמוץ מתוק שכל פעם נראה לי שדמיינתי אותו...
יש אחד שאוהב לאהוב אותי במתיקות מטורפת. רק שלא מובן לאף אחד האם זה באמת או בטעות ואם יקרה שוב מתישהו... כי חיים הם כאלה... מסובכים.
יש אחד שאוהב לפנטז עליי, להסתכל עליי, להתכתב עליי... פעם הוא היה, ועשיו רק פנטזיה של אותיות אוהבות ומלטפות בהנאה...
יש אחד שאוהב ללמוד עליי, להתבונן, לחקור, להבין איך אני מצליחה עדיין לחיות, עדיין לצחוק, עדיין לשמוח מהחיים שעוברת ומהעבר שחייתי... והוא הכי משגע לכל המהות שלי, לכל המגע שלי, לכל מחשבה שלי... רק שאני בשבילו נושא למחקר כי ככה הוא מצליח למצוא כוחות גם לשרוד. כי אם בנאדם שעבר בחיים את כל מה שעברתי מצליח לנשום ולחייך, אז גם גם בשבילו יש תקווה... ואני כביכול לא מבינה וממשיכה לשחק במשחקים האלה שקורעים לי ת'לב לחתיכות... כביכול עוד נשאר שם מה לקרוע...
ויש עוד אחד שגם נהנה... וגם לא בשבילי...
ואיפה אני בין כל השו/יטים האלה...
אני מתגעגעת אליו, למי שלא קיים... למי שעוד לא הכרתי. עוד לא יודעת. עוד לא מצאתי איך לקרוא לו ככה שהוא ישמע לצעקה שלי.
לעט לעט נכבת. לעט לעט נעלמת. לעט לעט שוכחת את מה שהיה... קוראת את הבלוג שלי. מסתכלת בתמונות, המיוט שעוד לא מחקתי... האם זאת אני בכלל? אני כתבתי? אני עשיתי? אני הייתי?
לאחת מהבנות שלי יש תופעה הזויה, המוח שלה מוחק את כל הזכרונות מלפני חצי שנה. אין לה זכרונות משלה, רק מה שסיפרו ומספרים, רק מה שרואה בתמונות... לא ידוע מה ולמה ואיך לטפל. לפעמים אני מקנא. לפעמים זה נראה לי כסוג של ברכה... לא לזכור כלום. לשכוח. תמיד להיות טאבולה רסה...
יש לי יותר מדי זכרונות. יותר מדי מחשבות. יותר מדי מה שקרה. התעייפתי כבר.
אומרים לי שאני יותר מדי למישהו אחד. שזה לא אנושי לצפות שמישהו יצליח איתי לבד...
אבל ככה, כמו שיש לי (שאין לי, תכלס, כלום) כבר אני לא מצליחה.
אבל - פחדנית שכמוני...
להגיד "לא" לכל הכלום הזה אני גם לא מצליחה...
רק שיותר ויותר ברור לי את מה אני רוצה...
אולי זאת המטרה?