אתמול המשרד העליון התחיל מזה ששלח לי סימנים מוזרים...
אחר כך הייתי בקבוצת הורים שבדרך כלל אני מרגישה בה כמו "ילדה מוזרה" בכיתה. אבל אתמול (וואוו, זה היה רק אתמול!) היה ממש הזוי, בקושי לא בכיתי. כל מילה שלי הייתה לא במקום ולא מקובלת. הרגשתי חרם אמיתי ואני יודעת מה זה, ככה ביליתי כל השנים בבית הספר... פאק, חזרתי ל35 שנים אחורה, רגרסיה משמעותית ולא נעמה לגמרי... חסרו רק מכות ושמישהו ישתין לי בתוך התיק...
תודה לאל, רק שעה אחת. שרדתי ויצאתי משם בשיא הכאבים בכל הגוף, בקושי יכולתי להזיז את הרגליים. ההרגשה הייתה כביכול כל השברים ומכות שקיבלתי בבית הספר חזרו והעצמות נעשו פתאום מזכוכית. ככה שבכל צעד נשברו ודקרו בי מבפנים...
עליתי למחלקת שיקום, מצאתי מנהלת מחלקת ריפוי בעיסוק. כבר חודש מנסה לתפוס אותה ולהציע את הסדנאות שלי של תפירה מדיטטיבית בתור התנדבות. דיברנו. היא ביקשה להשאיר לה את המספר שלי. אמרה שתתיעץ עם המטפלים. רק שאני לא למדתי להבדיל בין מתי אנשים עושים ככה כי באמת מתכוונים למה שאומרים לבין שהם פשוט מנומסים ולא רוצים לפגוע...
עד היום לא הצלחתי להוכיח לאף אחד שזה באמת עובד ועוזר ברמה מדהימה ובכל התחומים: נפשית, רגשית, מוטורית, חושית, שכלית... כשעבדתי עם קשישים לפני מלחמה ראיתי ניסים ונפאות... ועכשיו... קיר. אני נכנסת לתוך הקיר בכל המקום... ובמרכזים לקשישים הכל תפוס או אין סיבסוד...
נסעתי הביתה גמורה מכל המחשבות, רגשות ובעיקר - כאבים... ואז זה קרה...
הודיעו לי שבת שלי סיפרה בבית הספר שהיא מתכוונת להתאבד...
ושלחו אותנו למיון...
נשברתי.
נפטרתי.
חשבתי שלהגיע להתאבדות זה הקו הסופי בשבילי, שאחריו כבר אין כלום, שאחרי שהייתי שם לא יכאיב לי יותר חזק. אבל כשילד שלי החליט להתאבד... הבנתי שמאחורי הקו שנקרא "התאבדתי" יש עדיין תהום של זוועה. ונפלתי לשם...
אני לא הייתי שם בשביל הילדה שלי. לא נסעתי איתה. היא נסעה לבד.
היא התקשרה לחבר שלי לשעבר שהיא עדיין בקשר איתו (כי בת שלו כאחותה, גרנו ביחד יותר מ4 שנים, אז זה מובן), הוא ובת זוג שלו הגיעו והיו איתה עד 3 בבוקר. והביאו אותה הביתה...
ואני... אני פחדנית... אני מתחמקת. עדיין לא דיברתי איתה כמו שצריך. עדיין כל הגוף שלי קרוע בכאב.
אך אין כאב שלי, פיזי או נפשי, אבל שבא מהבעיות האישיות שלי, שאפשר להשוות עם הכאב שנולד בגלל הבעיות של ילדים...
פאק...
ידעתי על זה, לא חסר לי בעיות של ילדים. אבל התאבדות רצינית, לא סתם כזאת שעברתי עם השניים הגדולים... הפעם זה היה אמיתי, לא צעקות "אמא, תראי אותי"... לא היה קשור אליי, זה היה אמיתי שלה... משבר קיומי... של ילדונת שלי...
שאין בשליטה שלי לרפות...
אז על מה היו הסימנים של משקפיים בבוקר? שעליי רק להסתכל? לראות? כי זה הדבר היחיד שנשאר לי, כנראה...