לפעימים כשאני כביכול מתמודדת וכאילו מצליחה
אני פשוט יוצאת מעצמי כדי כבר לעמוד בצד ולהסתכל על החיים, איך שהכל מתרחש. ככה, ממש מול העיניים שלי, בשידור חי.
איך אני קופצת מפינה לפינה, כמו שחקן טניס המשחק מול מכונה שיורקת כדורים. רק קרה משהו עם ההגדרות והיא התחילה לירוק אותם במהירות מטורפת וגם בזוגות, שלישיות, רביעיות והכדורים עצמם פתאום השתגעו והחליטו לשנות את כיווני הטיסה לבלתי צפויים... כזה סוג של טניס בארץ הפלאות.
לעמוד או יותר טוב - לשבת במגדל בקצה הרשת. לתת לפנדה לרוץ בשדה הקרב הנידון לכישלון. ולחשוב על הבל הבלים, על הדרך של כל בשר ודם, על מעגל ההיסטוריה כשמערכת חדשה בא ומחליפה את המערכת הקודמת כדי לגדול, לצמוח, להזדקן ובזמן הידוע לאלה שמבינים וקוראים סימנים להיהרס על ידי מערכת יותר צעירה, חצופה ומעיזה...
ובזמן הנכון להרגיש את החום שיתחיל לעלות מבפנים, מאזור בית החזה.
מהכלוב הקדוש, שם, מתחת ללב שמחזיק בתוכו את הכוח.
להחזיק מעמד, לעשות מאמץ, שאיפה, נשיפה, נשימה עמוקה עד הבכי.
וכשהאש תעלה... ותשרוף את כולי...
וכשיעלם כל העבות, יתייבשו כל הדמעות, הנשימה תהיה כבר קלה ומשוחררת...
וכשצחוק טהור וזקן כמו היקום עצמו ישתחרר ויעלה מבפנים...
אז גם המפלצת שלי תשתחרר ותעוף וכבר הכל יהיה קטן עליי, פשוט עליי, קל עליי.
ואז אני אקום ואלך...