האמת שלא מוכנים לשמוע עליי...
הוא, שהיה אמור ליצור על ידי אהבה, הרס.
הוא, שהיה אמור להגן על ידי אהבה, שבר.
הוא, שהיה חייב להיות לידי, נעלם, בגד, הסתלק.
אבל לפני זה - השתמש בגופי, שינה את הטבע שלי, גנב את הנפש שלי, הרג את ילדה שאפילו עוד לא התחילה לחיות בתוכי - אני...
וכאן כל הסיפור נגמר.
וכאן כל הסיפור התחיל.
ואני שוב ושוב ושוב חיה אותו מהתחלה יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום.
לא מסוגלת לצאת מהשנים הראשונות האלה של חיי. מצד אחד, זה המון, 6 שנים ראשונות של החיים שלי...
מצד שני, אני כבר כמעט 50, היו לי עוד 44. וסביר להניח שיהיו עוד. וכל יום שאני חוזרת לשם, אני לא נמצאת כאן...
וכל יום שאני עדיין איתו, שאני עדיין מחפשת מישהו שיכיל לי אותו כדיבוק, אני מפספסת חיים שלמים ומאושרים עם האחד ושלי. או לא כל כך מאושרים. או לא אחד. או אולי בכלל רק איתי, אני עם עצמי. או עם שונים או... ווטאוואר... רק שלא שם. לא אז. לא אית...
אני כל כך גאה בכביכול רגישות שלי לשקר.
מתפוצצת מגאווה... משפריצה בכל שיחה שאני לא משקרת ו"דורשת אך ורק" אמת.
ותחלס?
אני שקרנית הכי ענקית בחיים שלי. אני כולי נוצרה משקר.
רועדת מפחד.
משחזרת ומאוננת טראומות.
מרימה לעצמה בזה שמורידה לאחרים.
נמשכת לכל זין שרק שורק לכיוון שלי. מיד רצה לרצות, ללקק, להסתכל לעיניים מלמטה ולחפש סימנים שיגידו לי שאני בסדר...
אפס הבנה עצמית, דמות עצמית, כבוד עצמי, הכל פיקציה. נסיונות שווא לבנות משהו על חול רופף, על תהום בולע, על תוהו ובוהו.
ומי אני? מה אני? איזו אני? מה אני באמת?