*הטקסט המקורי כתבתי בפייס, אבל כאן יש לי יותר חופש לכן ארחיב...
ההזעקה הזאת, הראשונה, חילקה את החיים שלי לשניים.
לא, ליתד הדיוק - היא חילקה אותי לשתיים. אני עוד לא ידעתי על זה - וזה כבר קרה... שום דבר ממה שקרה איתי אחר כך לא היה קשור למלחמה. ובגדול, לא היה קשור לזמן ההווה גם. כי זה העבר שלי שפתאום החליט לדרוש את שלו.
עד 07.10.2023 הייתי בנאדם עם עבר אחד.
אחרי - נכנסתי למציאות אחרת. עם עבר שהפך אותי די מהר לאישה... וקודם כל לאישה... ולמישהי שאני עדיין לא מבינה ובקושי מכירה...
הזכרונות חזרו אליי בחתיכות.
לפעמים זה היה משהו שבכלל לא זכרתי כלום אבל היה לי איזשהו "צל של זכרון", "שאריון של רגש", "הטעם שאחרי"... אז כשהזכרון הופיע, הוא נכנס לתוך המרקם הזה בקלות מילא את הפערים באלגנטיות של הרוע האמיתי.
לפעמים להפך, הזכרון שהיה לי פתאום קיבל את ההסבר הנכון, המעשים התמלאו בכוונות שהיו שם (ולא אלה שאמרו לי שאני אמורה להבין) - והנשימה שלי "כאן ועכשיו" עוצרת מרוב הכאב וגם הבושה וגם הכעס וגם האכזבה עבור וכלפי הילדה התמימה "שם ואז" שלא מבינה כלום ומאמינה למה שאומרים לה. ילדה שלאט לאט לומדת שלא מגיע לה כלום, שפירור הכי קטן של יחס בסיסי ידידותי, אכפתי - פאק! פשוט לא מכאיב ולא הורס!!! - זה סימן של אהבה אמיתית ואני חייבת לבנאדם הזה כבר את הכל ואת חיי!!!!
לא נראה לי שמתישהו אצליח להיות בנאדם שלם.
לא נראה לי שמתישהו אצליח לתקן לפחות חלק מהשברים שהכרתי בתוכי במשך השנתיים האלה.
לא נראה לי שהדפיקות שלי תתאים לחיים רגילים בתוך החברה או יחסים.
כן, אני מנסה ומזכירה לעצמי שזה לא אשמתי. שזה לא אני. שאם כבר לכעוס אז לא אליי אלה לאנשים שעשו את_כל_זה, שלא עצרו את_כל_זה, שהעדיפו לא לשים לב ל_כל_זה... גם כשזה אלה שבדרך הטבע אנחנו אמורים לאהוב...
אני לומדת לקבל את עצמי כזאת.
לומדת להסתפק במה שיש לי.
לומדת לשמוח ממה שבאמת משמח אותי.
להנות ממה שמענג אותי.
לאהוב את מה שטוב לי ולהתרחק ממה שרעל בשבילי. זה הכי קשה. פשוט נורא קשה.
קשה להיות חברה לעצמי.
לדאוג לעצמי.
להיות אכפתית.
לשים לב.
לזכור תמיד להזכיר לעצמי שאני צריכה לשמור על האינטרסים שלי, שהרצונות שלי חשובים, שיש לי זכות לרצות בכלל...
אגב, עדיין לא למדתי לרצות... אני לא יודעת מה לענות כששואלים מה אני רוצה, אפילו, למשל, לאכול...
*** לאבא שלי היו שני משפטים שהוא היה נהוג להגיד לי כל פעם כשאמרתי "אני רוצה..." מי אמר לך שיש לך זכות בכלל לרצות? קטנה מדי לרצות משהו! הוא הפסיק איתם רק כשעליתי כבר, הייתי בת 23 ***
יש דברים שאני תמיד רוצה כי חסר לי ברמות או כי הם שייכים ל"אזור המוגן" שלי:
אני תמיד רוצה לשכב ולהתכרבל מתחת לשמיכה, זה כן...
כמעט תמיד רוצה חיבוק ומגע עדין. ממישהו שאכפת לו ממני באמת.
לשתות תה ומיים, גם כמעט תמיד.
לשבת ליד הים. או ללכת בקו בין ים ליבשה. ביום, בלילה, בגשם, ברוח, בשמש, תמיד... לבד או עם מישהו שיבין את היופי וירגיש את החופש הזה של שחרור אבסולותי שים נותן לי. יהיה ראוי לשתף איתי את האינטימיות העמוקה הזאת...
לטייל בעיר בשכונות ישנות.
לתקשר עם, לצלול לתוך תמונות אומנות באולמות ריקים או כמעט, כמעט בלי אנשים...
לצחוק. חזק ומכל הלב. בקול רם. ארוך זמן. על משהו לא חשוב, שטוטי, מרוב שמחה, מרוב אור שממלא אותי, אושר אבסורדי כנגד הכל, צחוק שמנצח כל חושך, פורץ כל מחסומים וגבולות, שורף כל זבל נפשי, מראה דרכים חדשים, מרחיב אפיקים של מציאות ומאפשר מחשבה רב מימדית, מחזיר לחופש של אמת...
לבכות לתוך אוהב ואהוב. בלי סוף. ככה שעם כל הדמעות יעלמו הכאב, הדפיקות, המוזרות, השברים, הפחדים ומפלצות מסיוטים ומהעבר... הכל. אהפוך לטאבולה רסה. לוח מחיק. מחוק. נמחק... אעלם ואוולד נקיה ויפה...
לא אני...
לפני ההזעקה הראשונה הזאת הייתי כל כך טיפשה, תמימה, סתומה... לא ידעתי כלום על עצמי. על האמת שלי. על החיים האמיתיים שלי... ביליתי 47 שנות חיי בחושך מוחלט שמוח שלי יצר לי כי חשב שעדיף שאסבול בלי הבנה מאשר שאשתגע מחוסר יכולת להכיל את מה שקורה...
כנראה שההזעקה ועל מה שהיא סיפרה...
כל מה שהתגלה בשבוע אחרי...
שיכנע אותו שהזמן הגיע. שאני מוכנה.
האמת?
צודק.
עדיף לסבול כשאני מבינה למה מאשר לסבול ללא הבנה.
לפחות, זה נותן לי תקווה שמתישהו אני אהיה מוכנה גם לסלוח לעצמי. ולהפסיק כל הזמן להעניש את עצמי. על כל מה שאחרים עשו לי לפני שלמדתי לעשות את זה לעצמי... אהיה מוכנה להפסיק להרגיש אשמה עבור דברים שאני לא... אהיה מוכנה לכעוס על מישהו חוץ ממני.
כי בינתיים אני עדיין לא שם...
עדיין מאשמה את עצמי...
מענישה את עצמי...
כועסת רק על עצמי...