מרתון על רגליים שבורות

יכול להיות טריגר למרות שהכל רק חלום וסימבוליזם יונגיאני.

בשבת בא אליי חלום וסיפר לי משהו שבהתחלה לא יכולתי להבין, אחר כך לא רציתי להבין, אחר כך דחיתי את העובדה שאני מבינה... יודעת על מה מדובר...

ואפילו כשכבר הסכמתי שהמשמעות מובנת לי, דחפתי ממני את הפרטים, את הדיוק המפורט, התעקשתי להסביר רק בכללי ככה, כתופעה עולמית... 

כאילו, קורה רבות גם במשפחות טובות...

אבל כנראה שהחלום לא יעזוב אותי עד שאכנע. אכריז את משמעותו המדויקת ולא משמחת... 

אחרת הוא מאיים להישאר מול העיניים לנצח.

ככה היה עם הבובה של דודו (dodo, הציפור שנעלם בגלל שעמום אנושי) שהתחיל לבוא אליי בחלום ורדף אחריי עד שתפרתי אותו. מאז הוא חיי על הארון מול המיטה שלי וזהו. אני לא עושה איתו כלום. גם לא התחלתי לתפור בובות כאלה, הוא אחד, ראשון ויחיד. מוזר ברמות. לא תפרתי משהו מסוג כזה לפניו או אחריו. 

אז אכתוב את החלום כאן. 

ואת הפירוש שהצלחתי לבטא. ואם יהיה משהו שארגיש תוך כדי הכתיבה, אז עוד יותר טוב. אוכל לשמור כאן בתוך הטקסט, כמו זבוב בתוך האבן של אמבר. 

החלום היה הזוי וקורע.

הוא היה ארוך. עם עלילה אריגה מהמון עלילות מורכבות ומאוד אינטנסיביות. התעוררתי מותשת, עייפה אולי יותר מאשר הייתי כאשר נרדמתי.

כמעט בתחילת החלום נולד לי תינוק. הרגשתי/ידעתי שהוא לא התינוק הראשון שלי, היו לי עוד ילדים לפניו אז יש לי נסיון ב"עבודת הקודש" הזאת ואני ב100% יודעת מה זה תינוק ואיך לטפל בו.

וראיתי שהוא בריא וחי ומחייך ומסתכל אליי ועל העולם, הרגשתי את החום ונשימות ודופק ותנועות שלו. תפסתי וליטפתי ונשקתי את כפות הידיים, כפות הרגליים הקטנטנות המתוקות, חייכתי לחיוך שלו... 

ופתאום אני רואה את הפנים של אנשים מסביב, שהם מסתכלים אליי עם דמעות ועצב והמון רחמים אמיתי בעיניים. ואומרים לי בקול שבור בבכי שמשתפים בצערי וברוך דיין האמת ושנורא צר להם שהתינוק נולד מת.

כל זה קורה כשאני באותו הזמן בדיוק שומעת את הקול המתוק שלו ומרגישה איך הוא מסתובב חי לגמרי בידיים שלי. ומפני שזה חלום, אני גם רואה אתנו, אותי ואותו על הידיים שלי, מהצד. והוא מזיז את הידיים ואת הרגליים, את הראש, את כל הגוף בתוך חתיכת הבד שבתוכה עטפתי אותו. כמו כל תינוק נורמטיבי שרק נולד ושוכב מרוצה על הידיים של אמא.

אני אומרת "להם" ש"הם" טועים, שהנה הוא, חי ונושם, תסתכלו. "הם" מנדנדים את ראשיהם, מתחליפים את מבטים, מאנחים... "כן, כן, זה מוכר, זה קורה, ידוע שזה קורה, תתופעה די נפוצה, סוג של הדחיה כשאמא לא מסוגלת לקבל את העובדה ונדמה לה... מסכנה שלנו... אבל הרופאים יעזרו... וגם הזמן..." 

"הם" מאוד דואגים, מאוד איתי, בשבילי, לקראתי... "הם" אומרים שיש תופעה כזאת שלאמא נראה שהתינוק חי. שזו תגובה הגנתית, שזה מובן ו"הם" מבינים את הכל וליבם איתי...

"הם" מראים לי תמונות, צילומים... הם מצלמים ומיד מראים לי שיהיה לי ברור שזה בלי שום טריקים ולא עובדים עליי...

ובצילומים האלה ש"הם" עשי עכשיו, ממש עכשיו - אני עם התינוק מת על הידיים שלי... אין שום ספק שהתינוק שאני מחזיקה מת לגמרי ומזמן.

ואני מרגישה, מריחה, שומעת, רואה את אותו התינות באותו הרגע שרואה את הצילוים - חי על אותן הידיים שלי ומצמידה אותו אליי...

אבל "הם" מסבירים. "הם" מבקשים להקשיב. "הם" אוהבים אותי ואני מרגישה את זה כל כך חזק... 

ואני משחררת את התינוק שלי, מעבירה אותו "אלייהם". והחלום ממשיך. 

אני רצה, בורחת, בוחרת, מחליטה, עושה - החלום מלא פעילות ועשיה... אך ברקע כל הזמן פועמת ה_שאלה:

האם עשיתי נכון?

האם הוא היה חי או מת?

האם יכולתי להחליט אחרת?

ואם הייתי מחליטה אחרת אז מה...?

התעוררתי מאוד מאוחר, לא שמעתי שעוני המעורר מ6 עד 7 שמצלצלים כל 5 דקות. לא שמעתי איך בן שלי דפק בדלת וקרא לי לשתות איתו תה בבוקר. לא שמעתי איך בת שלי קרא לי כמה פעמים. הודעות...

כלום.

רק ב13 שמעתי שהיא דופקת בדלת וקוראת לי.

ישנתי ככה כמעט 12 שעות.

והתעוררתי עם זיכרון מטושטש מאוד מהחלום. סוג של טעם שאחרי...

נזכרתי עליו בשיחה עם הבת שלי. איך? אין לי מושג. הוא עלה בתוכי ומיד הסתיר את כל המציאות. התחלתי לבכות, כמעט צרחתי מפחד וגועל. תפסתי את הבת המסכנה שלא מבינה כלום לתוך החיבוק ונשקתי ארוך וחזק... סיפרתי לה בכללי, בלי פרטים בכלל ובצורה הכי עדינה. תודה לאל שהיא הזאת שמבינה ומקבלת אותי.

התחלתי לחפור. בהתחלה זה היה כמו לחפור באדמה שהכניסו לתוכה חוט חשמל שבאמת מחובר לחשמל והפעילו אותו - כל נסיון להתקרב לפני השטח של החלום פגש התנגדות אכזרית כמו מכת חשמל. 

לאט לאט הדחיה נרגיעה, הקצף ירד, התחלתי לנשום עמוק ולאט. היה ברור לי שהמשמעות כבר גלויה לי רק לא רוצה אותה...

לא רוצה...

כי קשוח ככה...

כי כל זה עיניין של בחירה ואחריות.

ואני מתקשה לבחור. כי מתקשה ופוחדת לקחת אחריות.

וזה מה שהחלום בא לספר לי.

זרק לי לפרצוף.

אמר לי בפירוש. 

כי אין דבר יותר ברור ומפורש מסיפור סימבולי חזק ללא רחמים

כל החיים אני עומדת בצומת שתי דרכים. ושתי הדכים האלה - הן גרסאות של המציאות שאני אמורה לבחור. להחליט באיזו מהן אני ממשיכה ללכת הלאה. וכל פעם אני בוחרת בין דעה שלי לביןדעה "שלהם". התינוק כאן - זה ה%אוטנטיות% שלי, האני, השלי.

חשוב כאן לציין שבחלום היה מאוד ברור לי אני לא הורגת ולא מחיה את התינוק בבחירה ובחלטה שלי. בגרסה אחת הוא חי, בשניה הוא מת. אני רק בוחרת בין שתי מציאויות. אין כאן שפיחת דמים מכל סוג. הגרסה השניה נשארת כאופציה, מציאות אפשרית. לא נעלמת.

בהתחלה חשבתי שהחלום מדבר על היצירה שלי. שבגדול אף אחד לא רואה משהו שווה בה ולא מבינים את הקטע. ואני נחמקת ממנה, עוזבת, מסתירה, מייצרת כשלא רואים, לא מראה לאף אחד, מנסה לכבות את הצורך כי זה באה על החשבון של הזמן שכביכול יכולתי להשקיע בדברים הרבה יותר חשובים (כגון, עבודה שתביא לי כסף סוף סןף!). ככה אומרים לי אנשים שבאמת אכפת להם ממני, שאוהבים אותי והלב שלהם כואב לראות אותי נלחמת כל יום ויום עם המציאות שלי. הם אומרים: *את מבזבזת ת'זמן על השטויות! תתרכזי במה שחשוב!* אז אני מנסה ולא מצליחה בכל זאת - אך זה סיפור כבר אחר...

אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, הבנתי שמדובר במשהו הרבה יותר כללי ואופייני אצלי.

שאני בגדול מעדיפה לבחור כל פעם להיכנע ולהתנהג איך ש"הם" אומרים לי... 

###מחליטה לבחור בתינוק המת...###

כי ככה אני מעבירה את האחריות "אלייהם". כשבסוף לא אצליח בדרך שהחלטתי ללכת בה. הכי חשוב לי (והבנתי את זה עכשיו) דווקא במקרה כשלא אצליח.

וגם אם "הם" טוענים שזאת אני שאחראית, שזאת אני שבחרתי, שזאת אני שנכשלתי ושה_כל אך ורק באשמתי - עמוק בפנים עדיין קיימת "כרית הבטחון" שאני מחבקת אותה בכל הכוח ולוחשת לעצמי: "אתם אמרתם שהוא מת, אתם הראתם לי את הצילומים, אתם לקחתם אותו מהידיים שלי, אני לא אחראית כאן, הכל עלייכם, אני לא אשמה..."

פעם, לפני מאתיים שנה, כשעדיין למדתי בספרות אנגלית והייתי באמצע תואר שני עדיין במסלול ישיר לדוקטורט והתכוונתי להיות פרופסורית גדולה (לכל העיניין), המצאתי "תאורית התירוצים". 

לפי התאוריה הזאת בנאדם מוכן לשלם מחיר הרבה יותר יקר וגבוע, לעבוד הרבה יותר, להשקיע, לטרוח - שיהיה לו תירוץ מספיק חזק אבסולוטי כזה שאסביר למה הוא לא מתעסק במשהו שהוא באמת רוצה לעשות. 

והטריק כאן, הסיבה - שבעיניו אחריות על כישלון ארבה יותר כואבת מאשר אחריות על עשיה. ולא חשוב כבר אם יצליח או לא. רק מחשבה על סיכוי 1:1000000 לכשלון כבר בלתי נסבלת. 

התאוריה הייתה מבוססת על מאגר ואוסף נתונים מיצירה ספרותית של תקופות ושפות, מדינות ותרבויות שונות. 

הייתי צעירה וחסרת רחמים, ועוד לא ידעתי שכל מה שאנחנו קוראים באמנות (ספרות כחלק ממנה אבל זה נכון לכל הסוגים של אמנות), כל המידע, נטונים, ידע, תאוריות... כל זה מדבר רק על בנאדם אחד: עליי. כמובן שזה יכול להיות משהו משותף לכולם, כללי, אנישי גלובלי כזה. אבל לא היה לי שמץ של מושג שב"תאורית התירוצים" כבר לפני מאתיים שנה סיפרתי לעצמי למה אני הולכת לדפוק לי את כל החיים במאתיים השנים שהגיעו אח"כ...

אולי כדאי לטעום מהדרך השניה...

בסופו של דבר, כישלון הוא רק הרגשה והגדרה שאני נותנת. סוג של קונצפציה.

כזאת שכמו כל קונצפציה אפשר לבטל אותה. כמו שביטלו (בתרבות שבתוכו נולדנו) מתישהו בעבר את הקונצפציה שבנאדם אחד יכול, במצבים מסויימים, להפוך לחפץ ולהשתייך לבנאדם אחר ליטרלי, ככל חפץ אחר או ככלי עבודה. ולהיות בשימוש בלי שום זכות הגנה או התנגדות לזה. והקונצפציה הזאת הייתה כל כך חזקה שהייתה מספיקה לאנשים בשני הצדדים להתנהג בצורה מאוד מוזרה בשבילנו, שאין לנו את זה בראש...

גם רק אני מחליטה מתי התהליך מסתיים, ואם אני לא עוצרת אותו - אז הכישלון לא קורה והופך כבר לקשיים בדרך שעדיין לא הסתיימה. הרי הכישלון וכמו כן גם ההצלחה - קיימים אך ורק בסוף התהליך. וכל עוד התהליך לא נגמר לא נכשלתי... 

בסופו של דבר, אם האחריות עליי, אז על הזין שלי מה "הם" חושבים על מצבו של התינוק שלי. הוא שלי ואם בא "להם" לראות בו תנין או שולחן - בעיה שלהם. אם בשבילי הוא חי, נושם ומחייך לי, כל השאר לו חשוב כבר...

כי

האחריות

עליי...

אז "הם" משוחררים ולא רלוונטים בכלל...