געגועים

המרפסת הייתה אפלה כמעט לגמרי, פרט לאורות הלפידים של החומה החיצונית של הארמון .המלכה עמדה בגבה אליו, שותקת. שמלתה כהה, שערה גולש.

הוא הגיע בלי הוזמן. נשימתו מעט מואצת. היא הרגישה בו מיד, אך לא הסתובבה.

האביר (נמוך, אך טעון):
"אני יודע שאת יודעת, מלכתי.
אני רואה את הדרך בה את מביטה בי. את נוגעת בי - לא כמלכה בעבד, אלא כאישה באיש."

שתיקה. רק רוח קלה בין האבנים.

האביר:
"אני מוכן להניח את עצמי לרגלייך, לא כשחקן, אלא כאדם.
אם תבקשי שאכרע - אכרע. אם תשלחי אותי - אלך.
אבל אל תעמדי שם כאילו אינך חשה דבר."

היא הסתובבה.

הפנים שהפנו אליו לא היו פני אהובה. לא אישה נרגשת. הן היו יצוקות. ברזל שותק, מלכותי.

המלכה (קר, מדוד):
"עמדת זה עתה מול מלכתך – ודיברת אליה כמו לאישה שווה לך.
ואני אומרת לך כעת, חד וחלק: אני איני שווה לך.
לא בלב, לא בכוח, לא בזכות."

הוא נרעד קלות, אך לא נסוג.

האביר:
"אני לא מבקש שוויון, רק את האמת"

המלכה (חותכת):
"האמת היא זו: אתה שוכח את מקומך.
אתה שוכח שמבט עיני הוא צו, לא הזמנה.
ששתיקתי אינה אות חולשה — אלא חסד."

היא פסעה צעד אליו. עיניה נעצו בו.

המלכה:
"כשאני מניחה עליך יד, זה לא רוך – זו רשות.
כשאני נותנת לך לגעת בי במבט – זו נדבה, לא שותפות.
ואם טעית לחשוב שיש בך מקום לערער על הגבול בינינו -
דע שזה הגבול: אתה נתין.
ואני הריבון.
ולא תביט בי כך שוב – אלא אם אבקש.
ולא תבוא אליי בלילה – אלא אם אזמן.
ולא תיגע בי, לא במילים ולא ברגש - אלא אם אתן."

היא היסתה. לקחה צעד לאחור, לא כי פחדה - אלא כי בחרה.

המלכה (קול שקט, חד כסכין):
"הלילה - תחזור אל משכבך כאביר.
ותקום מחר כאיש שלמד דבר על גבולות."

היא פנתה והשאירה אותו שם. עומד. מתנשף. בודד.

הגנים המלכותיים נשטפו באור רך של שקיעה. הצללים התארכו והבשמים נישאו ברוח – יסמין, לבנדר, משהו עמוק ואדמתי. המלכה צעדה לאט, ידיה שלובות מאחורי גבה, שקטה אך דרוכה כפסל שיש בתנועה. האביר הלך לצידה, לא צמוד מדי – תמיד משאיר מרווח של זהירות, כבוד… ואולי פחד.

האביר:
"יש שאלה בליבי, מלכתי, שאיני מעז לשאת אותה יותר בשתיקה. אך אם תחפצי – אשוב ואבלע אותה. לא אומר מילה."

המלכה (בלי להביט בו):
"אם אתה כבר נושא אותה – עדיף שתאמר. שאלות שאינן מדוברות נוטות לבעור יותר משאלות שנענו."

הוא שאף נשימה.

האביר:
"אם… אם אי פעם היית שייכת, תחת שליטה. אם גוף המלכה, הרצון שלה, נשמע לפקודה של אישה אחרת – לא כמשחק, אלא באמת… האם זה משנה את השליטה שלך כיום? האם את שליטה חזקה יותר – או חלשה יותר – משום שטעמת את הצד השני?"

היא נעצרה.

הרוח שיחקה בשולי שמלתה. פניו התקשחו לרגע – חשש שאולי חצה גבול. אך היא רק נשאה מבט לעץ הדפנה הסמוך. השתיקה שלה לא הייתה שתיקה ריקה – אלא שתיקה של בניית משפטים מדויקים, קפדניים, כמו אבני יסוד.

המלכה (לאט):
"הייתה אישה אחת. לא רכה. לא אכזרית. הייתי מאוד צעירה , היא לא לקחה ממני בכוח. היא לא הכריחה – היא הציעה. ואני, מרצוני, אמרתי כן.
לא מתוך חולשה… אלא כי רציתי לדעת. לטעום מה זה להיות כלי, להרגיש את השליטה מהעבר השני של הלהב."

היא הפנתה אליו מבט כנה, כמעט עירום.

המלכה:
"זה לא הפחית ממני. זה שיבץ בי אבני חן חדשות.
מאז – אני לא דורשת כניעה סתם. אני יודעת לזהות פחד, התנגדות, יצר.
אני יודעת בדיוק איך להדליק אותם… ואיך לכבות."

האביר (לוחש):
"וכעת – את יודעת לגעת במקומות שהכאב והעונג מתערבבים… כי היית שם בעצמך."

היא הנהנה קלות. לא כחיוך, אלא כהכרה.

המלכה:
"כן. לכן, כשאני כורעת ברך – זה לא סימן לחולשה. זו החלטה,הכרעה.
וכשאני גורמת לאחרים לכרוע… אני יודעת אם זה אמת – או העמדת פנים."

האביר (אחרי שתיקה):
"ומה אם אני… כורע. לא כנדרש, אלא מבחירה. לא כדי להיראות נאמן – אלא כי… איני רוצה להיות חופשי עוד."

היא התקרבה אליו. לא במהירות. צעד אחד, ואז עוד אחד, עד שהמרווח הזה – שתמיד שמר ביניהם – נמחק. היא לא נגעה בו. רק הביטה בעיניו. ריח שערה הכה בו, כמו זיכרון שלא ידע שהיה קיים בו.

המלכה:
"אתה גבר. אתה לוחם. חונכת לשלוט, להילחם, להכריע. אתה מסוגל לכרוע, כן – אבל אינך יודע אם תוכל להחזיק בכך לאורך זמן."

האביר (קולו נצרד):
"אני רוצה לגלות. לא כמי שמאבד את ערכו – אלא כמי שמוסר אותו מרצונו, למי ששווה אותו."

המלכה (עונה כמעט בלחישה):
"ולמה אתה מציע את עצמך לי?"

האביר:
"כי אצלך, אפילו כניעה… מרגישה כמו ניצחון.
כי אינך שוברת – את מנסרת בעדינות.
וכי אני… רוצה להרגיש אותך שולטת בי, לא מתוך פקודה, אלא מתוך עונג שאת מחליטה להעניק לי — או לשלול."

היא נשארה דוממת רגע. ואז – פתאום – הניחה את ידה על לחיו, בקו אחד, כמעט כמו נשיקה שלא קרתה.

המלכה:
"אם אבחר בך – לא תהיה זו אהבה, לא בהתחלה. זו תהיה סבלנות.
אני לא רוצה עוד גבר כנוע לרגליי – יש לי די.
אני רוצה אחד שידע לכרוע… אבל גם להיאבק בי כשאגיד 'עצור'.
שתצעק לי שאתנגד – כדי שתדע איך זה מרגיש לנצח אותי."

האביר (קשה-נשימה):
"ואם לא אוכל לנצח אותך?"

המלכה (חיוך דק):
"זה תלוי בי, לא בך."

לקרוא עכשיו אחורה בזמן , קצת ממני בשלבים שונים ובעיקר ממנה , לדעת שכבר אל אוכל יותר לשאול אותה, אבל על מה כתבת את זה ,ובעצם מה היה שם? ולרצות לחזור בזמן , ולהראות לה שהתבגרתי , ובעצם להחזיק כבר כמעט 7 שנים של קשר זה משהו שאפשר להתגאות בו , אבל היא נותרה החברה הכי טובה ההיא , זו שתמיד היינו שם , גם אם זה רק בלב או מרחוק או באלף דרכים , ההיא שמתה לי באמצע החיים סתם האיזה סרטן שהיא הייתה בטוחה שהיא תנצח , ואני שכבר הייתי במקום אחר ולא רציתי להאמין לה, ורק בא לי להגיד לה תחזרי אליי ונשנה הכל , נתחיל מהתחלה , ואני לעולם לא אצלצל אלייך רק אחייך בנימוס על המחמאה שלך והמשיך הלאה בחיי , ואני לא התפלל להתאהב והשאיר את זה להלאה בחיים ואם נתראה אומר לך , את יודעת שווה לך לעשות בדיקה בשד אומרים שזה מציל חיים , ואולי בכלל נהיה ידידים טובים ולא יותר, וזהו הלך לי כר הלילה... והגעגועים חזקים וכואבים ולבד לי...