הלילה היה קר יותר מהרגיל. הרוח נגעה באבני החצר כאילו ניסתה להזיז אותן ממקומן. העננים הסתירו את הכוכבים, והארמון כולו נראה שקוע בתוך צל אחד גדול.
השפחה נעה לאורך הקיר החיצוני של מחסני המזון, גב כפוף מעט, סל קטן אחוז בידיה.
היא נשמה לאט. לא עמוק מדי. כל נשימה חזקה מדי עלולה להישמע.
היא כבר עשתה את הדרך הזו פעמיים השבוע. למדה את משמרות השומרים, את רגעי ההחלפה, את המקומות שבהם הצללים עמוקים מספיק.
אבל הלילה הכול הרגיש מסוכן יותר.
אולי בגלל מה שקרה בשבועת האבירים.
המראה עדיין צרוב בזיכרונה:
המלכה עומדת שם, והחרב בידה נשלפת בתנועה חדה כל כך עד שאיש לא הספיק לנשום.
אביר.
לא שפחה. לא משרת.
אביר. על אביר.
והמלכה לא היססה אפילו לא לרגע.
המחשבה הזו גרמה לבטן שלה להתכווץ.
אם כך היא נוהגת באביר, מה תעשה לשפחה?
היא הדקה את אחיזתה בסל.
רק עוד כמה צעדים. חשבה.
היא החליקה בין חביות שבורות, עברה מאחורי ערימת עצים רטובים, והגיעה אל הפתח הצר בתעלה שמאחורי שער הברזל הישן.
הצל הקטן כבר חיכה שם.
אחיה.
קטן יותר משהיה בפעם הקודמת. או אולי רק רעב יותר.
היא כרעה מיד.
הידיים שלה רעדו כשהוציאה את הלחם.
שברה אותו לשניים.
את הגבינה חתכה בציפורן.
הפירות היבשים נפלו לכף ידו הקטנה.
"לאט," לחשה "לאט, שלא יכאב לך בבטן."
הוא אכל מהר מדי.
היא ליטפה את שערו, בדקה את מצחו, שאין לו חום. לרגע אחד, קצר ומסוכן, היא מניחה את מצחה על מצחו. העולם כולו מצטמצם לנשימה משותפת אחת.
רגע אחד של חום בתוך הלילה הקר.
"אני אחזור," לחשה. אף שאינה יודעת אם תוכל לקיים. הילד הקטן חיבק את הבד כאילו אמו חזרה לרגע.
הוא הנהן ואז נעלם שוב אל החשכה שמעבר לחומות.
היא נשארה עוד רגע אחד.
רק רגע.
ואז קמה והחלה לחזור.
הדרך חזרה תמיד הרגישה קצרה יותר.
זה היה מסוכן.
כי ברגעים האלה אנשים נוטים להאמין שהצליחו.
היא הגיעה לפינה החשוכה ליד מחסני הארמון.
משוכנעת שזה המקום הבטוח ביותר לעבור חזרה אל מגורי השפחות.
עוד כמה צעדים והיא בפנים.
ואז קול חתך את הלילה.
"עצרי."
היא קפאה.
הקול פגע בצלעות כמו אגרוף.
שומר יצא מתוך הצללים.
ועוד אחד.
היא לא שמעה אותם מתקרבים.
והם כבר היו קרובים מדי.
אחד מהם תפס את זרועה. חזק.
השני חטף את הסל מידיה.
הוא רוקן אותו על האבנים.
פירורים. בד. כלום.
"אה זה ריק," אמר ביובש.
"היא כבר הספיקה להעביר את זה."
השפחה ניסתה לדבר.
שפתיה נפתחו, אבל הקול לא יצא.
היא ראתה כבר איך זה נגמר.
לא הצלפות.
לא צינוק.
גרדום.
או חרב.
המלכה לא תרחם.
"יצאת מהחומות," אמר אחד השומרים. "אסור היה לך לצאת" אמר השני בקרירות. "את שפחה, אינך גברת, אין לך רשות לעבור בשערים כרצונך."
היא לא הכחישה.
היא לא הצליחה.
הם משכו אותה קדימה, אל תוך אור הלפידים.
האור היה גרוע יותר מהחושך.
בחושך אפשר היה להיעלם.
כאן כל אחד יכול לראות.
צעדים נשמעו במרחק. חילופי משמר מתקרבים.
אחד השומרים התכופף אל חברו ולחש, לא מספיק בשקט.
"אולי יתנו לנו קידום."
השפחה הרימה מבט אל החומות.
אל החלונות הגבוהים של הארמון.
יש חלון אחד שבו לפעמים דולק אור מאוחר בלילה.
היא לא ידעה אם הלילה הוא דולק.
היא לא ידעה אם המלכה ערה.
ואז פתאום השקט בחצר השתנה.
השומרים זזו.
אחד מהם שחרר את זרועה רק כדי לכרוע.
והשני בעקבותיו.
השפחה לא העזה להסתובב מיד.
היא כבר ידעה.
צעדים נשמעו מאחוריה.
איטיים.
מדודים.
המלכה נכנסה אל תוך אור הלפידים.
היא לא מיהרה.
לא הרימה קול.
היא פשוט עצרה כמה צעדים מהם.
"מישהו," אמרה בשקט,
"מוכן להסביר לי למה יש מהומה בחצר שלי באמצע הלילה?"
הקול שלה לא היה חזק.
אבל השומרים מיהרו לענות.
"היא יצאה מהחומות, הוד מעלתך."
השומר הרים את הסל הריק כהוכחה.
"הסל היה מלא ועכשיו..."
שתיקה קצרה.
עיניה של המלכה נעו אל השפחה.
"עזבו אותה".
השפחה הרגישה את המבט כמו יד קרה על העור.
היא הכריחה את עצמה לא ליפול על ברכיה. המחשבה להתחנן על חייה חלפה בה לרגע ונעלמה מיד.
היא כבר ראתה מה קורה לאנשים שמבקשים רחמים מהמלכה. היא ראתה גזר דין מהיר בחצר הארמון.
"יצאת?" שאלה המלכה.
השאלה הייתה פשוטה.
השפחה הרימה מעט את ראשה.
הגרון שלה יבש.
"כן, הוד מעלתך".
השקט שהגיע אחר כך היה גרוע יותר מכל צעקה.
"את יודעת את החוק."
"כן."
"ואת יצאת בכל זאת."
"כן, הוד מעלתך".
אחד השומרים זז באי נוחות.
"החוק ברור..."
המבט של המלכה עצר אותו באמצע המשפט.
היא לא הרימה קול.
היא לא הייתה צריכה.
עיניה חזרו אל השפחה.
רגע ארוך עבר ביניהן.
השפחה ידעה שהיא צריכה להסביר.
לתת סיבה.
אולי בכל זאת להתחנן.
אבל אם תאמר את האמת, אחיה ימות.
היא הידקה את אצבעותיה.
"עברתי על החוק," אמרה בשקט.
זה הכול.
המבט של המלכה נשאר עליה עוד רגע.
כאילו ניסתה לראות אם יש שם משהו נוסף.
לבסוף אמרה:
"היא תיכלא עד הבוקר."
ואז הסתובבה.
השומרים משכו את השפחה שוב קדימה.
הפחד עדיין לא עזב אותה.
כי בבוקר
המלכה תחליט אם היא תחיה.
או לא.