געגועים

האור שחדר מהחלונות הצרים היה קר. כתום דהוי של אחר ־ צהריים שלא מביא חום.

בחדר הארוך התיישבו הלורדים איש־איש במקומו, שורות של גברים עטויי שריונות, פרוות, טבעות. רק היא עמדה.

 

המלכה.

 

בראש השולחן עמד הארכיבישוף אולמארס, טקסט קנוני בידו, וסיים להקריא:

 

"כִּי הָאִישׁ הוּא רֹאשׁ הָאִשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֹאשׁ הַכְּנֵסִיָּה."

 

הוא סגר את הספר באטיות, כאילו חתם גזר דין. הידיים שלו רעדו קלות – לא מגיל, אלא ממאמץ ההפגנה.

 

היא לא הגיבה.

 

לורד מרקלן היה הראשון שדיבר.

"רבותיי, אין זה עוד נושא לדיון. למלכה אין יורש. אין חתן. אין בעל. אין המשכיות."

קולו היה כעוס אך מתון, כמו מורה מול תלמידה עקשנית, שמבקש להניח את הדברים באצבעות קרות על שולחן בוער.

 

"והיא עצמה מסרבת לבחון שידוכים ראויים," הוסיף לורד ואלדר, קולו חלק כמשי, אך עיניו קשות. "היא דוחה שליחים, מתעלמת מהצעות, מסרבת למכתבים שהאפיפיור עצמו שלח לה. זו לא זכות. זו הפקרות."

 

היא הביטה בהם, אחד אחד. השתררה דממה כואבת.

 

"אתם אומרים את דבריכם כאילו יש בינינו ברית אמונים," השיבה לבסוף. קולה יציב, אך נמוך בכוונה.

"אך מעולם לא בחרתם בי. קיבלתם אותי רק אחרי שכל האחרים נכשלו. תודו בזה - חיפשתם כל קרוב משפחה רחוק, כל טענה לדם אצילי , גם אם נשענה רק על שמועה... או על פילגש ארורה."

 

היא הרימה את ראשה.

"ואז – לא נותרתם אלא איתי."

 

הארכיבישוף התקרב חצי צעד.

"אין זו דרך לדבר אל מועצתך, גברתי."

 

"הם אינם מועצתי," השיבה. "הם מועצת הגברים שהכתר שלי מאיים עליהם."

 

שקט.

מלבד קול ניירות שזזים, קול כיסא חורק.

האוויר עצמו לא העז לנשום.

 

האביר לא זע. אך עיניו היו עליה – לא מתוך פחד, אלא דריכות.

 

"העם מתחיל לשאול שאלות," אמר מרקלן. "על שושלת. על יציבות. על חטא."

 

"ועל צייתנות," הוסיף ואלדר בחיוך דק, כמעט לועג. "הממלכה מחפשת מלכה – לא מלכה שאין בה אישה."

 

היא צחקה.

צחוק יבש, קצר.

"האם לכך אתם מתכוונים? אינכם מחפשים מלכה. אתם מחפשים רחם עטוף בכתר."

 

הארכיבישוף זעף.

"האל ציווה על האישה להיות לאיש עזר כנגדו. את אינך פטורה מן הציווי רק מפני שאת עוטה כתר.

אל תשכחי – הכתר שאת נושאת כפוף לסדר, למסורת ולרצון האל – לא לרצונך."

 

היא פסעה לאט עד לקצה השולחן, קרוב אליו. מבטה לא מש, דוקר, אך ריק מרגש.

 

"קראו לי כפי שתרצו," לחשה. "אבל תזכרו:

לא ביקשתי את הכתר. כשכל מה שבניתם קרס, כשאש אחזה בממלכה – שלחתם אותי אל תוך הלהבות. לא לבחור, אלא לשרוד במקומכם."

 

ואז פנתה לעבר כולם:

 

"אתם רוצים שאישא גבר – לא כדי להגן על העם, אלא כדי שתחזיקו בי דרך צווארון חולצתו."

 

לורד נוסף, צעיר יותר, קם בקול חרש אך מלא איום:

"מה תעשי אם תסרבי – ויפנו נגדך?"

 

"הם כבר נגדי," אמרה המלכה. "מיום הכתר הראשון."

 

"ומה תאמרי לאפיפיור?" שאל הבישוף בקור. "כשהוא ידרוש את נדרייך? את תשבעי לציית?"

 

היא הרימה את ראשה, לא בלהט – אלא בקור:

 

"אני לא אישה.

אני הכתר.

והכתר – איננו נודר. הוא מכתיב."

 

האביר שתק. מבטו נעץ בה, כאילו ניסה לקלוט את עומק ההצהרה, את המשקל שהיו לה מילים אלו.

השקט בחדר התרכך לרגע – כבד ומלא משמעות.

 

ואז פנתה אל האביר.

רק אליו.

 

"אם יש כאן איש אחד שמבין את משמעות הדבר – הרי הוא עומד בצללים, שותק, עד שהצדק יידרש ממנו."

 

רק אז – הסתובבה.

צעדה לעבר הדלת.

 

והם קמו.

חלקם קראו אחריה.

חלקם ניסו לדבר על דעת המלוכה, על דין...

 

אבל היא לא ענתה.

 

הדלת נסגרה.

טריקה אחת.

לא זעם , אלא שליטה.

כמו פטיש שמסמן את סוף המשפט.

 

השקט שנותר אחריה לא היה שקט של סוף , אלא של מבוכה.

 

כמה מהלורדים השפילו מבטם.

אחרים נראו כמי שבולעים עלבון.

הארכיבישוף לא התיישב.

עיניו נשארו נעוצות בדלת, כאילו יוכל להשיב אותה לאחור בכוח מבטו.

 

רק האביר עמד במקומו, גבו לצל, אך שפתיו נלחצו – כאילו רצה לומר דבר, ולא אמר.

 

לבסוף אמר מרקלן, חרש:

"היא לא תוכל להחזיק בכתר לבדה."

 

"היא כבר מחזיקה," השיב ואלדר. "השאלה כמה זמן ייקח עד שתיכשל."

 

הארכיבישוף סגר את ספרו, הפעם בלי טקס.

"היא יכולה לצעוד בגאווה כעת – אך הזמן אינו נתון לחסדיה.

לפני שיחלוף החורף – או שתיכנע, או שתיפול.

והכתר יזכור מי שמר עליו באמת."

 

המסדרון היה אפל וארוך, אך צעדיה היו מהירים, מכוונים.

לא בריחה – אלא יציאה מחדר שאינו ראוי לה.

 

"גבירתי! גבירתי!" קרא אחריה האביר.

 

היא נעצרה, הסתובבה בחדות, עיניה קפואות.

"שמעת אותם? אתה באמת רואה מה הם מתכננים? מה הם דורשים?

הם מנסים לאיים – להכתיב לי את גורלי."

אמרה בחדות של כעס, כמעט בצעקה.

 

האביר שתק לרגע.

ואז אמר בשקט:

 

"הם יעמדו בזה, את יודעת. הם לא רק מאיימים – הם יפעלו. ואם לא תתחתני..."

 

"אז מה?" קטעה אותו. "אם אכנע – אהיה לאחת מהם."

 

היא התקרבה אליו, מבטה לא נשמט.

 

"הם רוצים שאנשא? שיהיה לי בעל?

אין גבר שיהיה לי לבעל - איני רכוש."

 

היא עצרה.

 

"הם רוצים שאכרע ברך בכנסייה? שאציית?

אם אעשה זאת – אומר כי גם אני ככל אישה… שהכתר שלי כורע ברך לבעלה."

 

שתיקה. ואז:

 

"ואם אני לא אדור לציית – האם כל אישה תוכל לעשות כרצונה?

האם לא יתמוטט הסדר כולו?

זו השאלה שלהם. לא שלי."

 

האביר הביט בה רגע ארוך.

ואז שאל בשקט:

"ולעולם לא תתחרטי על כך?"

 

היא לא השיבה מיד.

לבסוף אמרה:

 

"אני מה שאני. לא משום שנבחרתי – אלא משום שנשארתי."

 

"אבל… גבירתי…" ניסה שוב האביר.

 

המלכה התקרבה צעד.

עיניה נעצו בו בקור מתגונן. קולה היה חד כתער:

 

"ועכשיו גם אתה? קורא לי 'גבירתי'?"

 

היא לא חיכתה לתשובה.

רק אמרה:

 

"קרא לי 'הוד מלכותך' - אם תרצה להישאר לצדי."

 

היא פנתה ממנו - והלכה.
 
 
 
 
 

 

המלכה עמדה בפינה שקטה, מעבר לחלון הקשת, מבטה חודר אל תוך חצר הארמון. בין כל דוכסים, דוכסיות, אבירים ובנות לוויה, היא ראתה לא רק דמויות - אלא סימנים לאתגרים שממתינים לה.

 

האבירים, נוצצים ומסודרים, נראו לה כמו פסלים חיים, גיבורים שנולדו למעמדם. וכאלה שלא. אך בליבה ידעה: נאמנותם לעיתים היא רק מסכה, ורוח פוליטית יכולה להפוך אותם למשהו אחר.

 

הדוכסים והדוכסיות - אלה שצריכים לתמוך בה - היו לה כמו שחקני תיאטרון עם מסכות של רצון ושליטה, משחקים במשחק עתיק שבו כל חיוך הוא גם חרב.

 

ובנות הלוויה, הצעירות והאלגנטיות, שהיו קרובות אליה במראה, אך רחוקות בלב, נראו כשורות של יופי וציות. כל אחת מהן החביאה חלום קטן, שלעיתים התנגש עם רצונותיה של המלכה.

 

האומנת, לעומת זאת, הייתה עולם אחר לגמרי. עיניה החמות וקולה הרך היו לעוגן בתוך סערת החיים בארמון. היא הייתה המקום בו אפילו המלכה -  הארייט אליזבט - יכלה להיות רק ילדה שזקוקה לחיבוק, לחום, ולרגע של שקט.

 

היא נשאה נשימה עמוקה, ידעה שכל אלה הם חלק מהמשחק הגדול - חלק מהכתר הכבד שהיא נושאת. אך בליבה שמרה מרחק, מוכנה להוביל את הממלכה, אבל לא לוותר על עצמה.

המלכה הנהנה קלות בפני עצמה. בעוד כמה ימים ייערך טקס השבעה - כמה אבירים חדשים עתידים להישבע לה אמונים. טקס שצריך לחזק את שלטונה, לבסס את סמכותה, ולרענן את הבריתות הרופפות שמחזיקות את הממלכה יחד.

 

היא ידעה היטב שמאחורי ההצהרות הנרגשות מסתתרים אינטרסים, תהיות וחשדנות. לא כל אביר באמת יישא אמונים בליבו, וחלקם ישקלו היטב את המחיר והסיכון שבנאמנות למלכה אישה.

 

הארייט, כפי שקראה לעצמה רק בליבה, הרגישה את הנטל של ההמתנה. טקס השבעה הזה יכול להיות נקודת מפנה - או תחילת הסערה הבאה.

 

היא תתכונן היטב. לא תוותר על אף פרט, לא תאפשר לאף אחד לעקוף אותה.

 

לילה טוב והקרב רק מתחיל.

האולם הגדול היה מלא באור הצבעוני של חלונות הזכוכית, ובלב כל אחד מהנוכחים רחש מתח שלא ניתן היה להתעלם ממנו. דלתות הכניסה נפתחו באיטיות, והמלכה פסעה פנימה, גלימתה הכהה מתנפנפת מאחוריה, נגררת קלות על הרצפה. היא לא נראתה כמי שזקוקה לתמיכה, אך מאחוריה, במרחק מחושב, עמד האביר האישי שלה, יציב ושקט, כפי שביקשה. ידיו משולבות מאחורי גבו, מבטו ננעץ בכל מה שמסביב, נוכחותו כבדה כמו צל שלא ניתן להתעלם ממנו.

 

המלכה התקבלה בשתיקה כמעט מוחלטת, והאולם כמעט נשם יחד איתה. היא התיישבה על כסאה, שרביט קצר בידיה, סמל לשלטונה, ועיניה סרקו את האבירים, היועצים ונציגי הממלכה שעמדו בשורה מסודרת מולה. מאחוריה, האביר שעמד כמסך אבן, לא זז. היא רצתה שהוא יעמוד שם, יצור את הגבול השקט שבין הממלכה לשאר העולם.

 

אחד אחד קמו האבירים, כרעו ברך, ונטלו את השבועה המוכרת בקול ברור: "אני נשבע אמונים לכתר, לעם, ולחוקי הממלכה." קול אחר קול נשמע, אך עיניהם, לפעמים, הטו למקום אחר — לא אל המלכה, אלא אל האביר שעמד בשקט, מבטו שקט ומחוספס.

 

כאשר הגיע תורו של סייר ריילן, כל האולם החשיך לרגע. הוא ניגש, הניח יד על חרבו, ושקט כבד עטף את המקום. ואז, בקול שנשא משהו מאתגר ואכזרי כאחד, אמר: "אני נשבע אמונים… לממלכה. למורשת המלכים שקמו לפניה, ולעתידה של הממלכה שלא יוכרע בחדרי לילה."

 

הדממה שככה באולם הייתה כה כבדה עד שנשמעו טיפות של נשימה. המלכה הקשיבה, לא קמה, לא השיבה מילה. עיניה המקפידות לא משכו מבט, רק נטו קלות אל ריילן, כאילו שואלת אותו שאלה שלא ניתנה למענה.

 

האביר האישי שלה עדיין עמד מאחוריה, ידיו שהיו מאוחדות מאחור רעדו קלות, אך הוא לא פנה. מבטו ננעץ באותו אביר סורר, אך שקטו היה כה מוחלט עד שניתן היה לחוש את המתח הנמתח באוויר.

 

לבסוף נשאה המלכה בקול שקט, כמעט קריר: "אם האור מסנוור אותך, ריילן - אפשר לעצום עיניים. אבל אל תתבלבל בין חושך לבין חירות."

 

ריילן נותר כורע, והאולם נשמע כבד מכל הדקות הקודמות. כולם ידעו - משהו השתנה, משהו נשבר, אך לא נודע עדיין מה.

 

לאחר הטקס, באולם צדדי, מתחת לאור קלוש וצללים מתערבבים על קירות האבן, עמד סייר ראונלד, ידיו מאחורי גבו, פניו מתקמרות במחשבה. סייר תורנר, האביר שתמך באטיות במהלך, ניגש אליו.

 

"ידעתי שריילן יעשה את זה," אמר ראונלד בקול נמוך. "הוא לא רק עורר את הלהבה - הוא שרטט קו ברור וחד מול המלכה."

 

"הייתה זו בדיקה," השיב תורנר בחיוך קל, "לראות אם היא מוכנה להניח לגורל לדרוך עליה או להראות חוסן."

 

ראונלד הנהן, עיניו מצטמצמות: "והיא? השתיקה שלה - הקרה והקצרה -אומרת שהיא לא תיתן חיכוך גלוי.עדיין לא. אבל אנחנו לא שברנו אותה."

 

"לא שברנו," השיב תורנר, "אבל זרענו ספק. יש לה אויבים בפנים, והם יוכלו לזחול מתחת לאבן הזאת, כל עוד היא לא תנסה למחוק אותם."

 

"אני לא אוהב את האביר האישי שלה," אמר ראונלד בקול שקט אך מלא תחושת איום. "הוא לא מדבר, אבל הוא שם - סלע מול הים."

 

"לעיתים הוא המגן שלה," השיב תורנר, "ולעתים החרב. זה תלוי."

 

ראונלד נשף אוויר ארוך, "אני רק מקווה שיש לה את הכוח להתמודד עם שניהם. כי הממלכה לא סובלת עוד חלשים."

 

"תוך כמה ימים, כשהאבירים יישבעו שבועה רשמית," אמר תורנר כשהוא מתרחק, "נראה מי באמת עומד מאחוריה ומי מנסה לערער."
 
 
 
 
 

שעת בוקר מוקדמת. האור עדיין חלש, חיוור, כאילו איננו בטוח שמותר לו לשוב.

 

המלכה ישבה לבדה באותו חדר, לבושה במלוא הדרה. שערה היה אסוף בקפידה, עיניה דרוכות, ערות. היא לא ישנה. על השולחן מולה נחה מגילה פתוחה למחצה, אך עיניה לא התעכבו עליה.

 

הדלת נפתחה בשקט. זו לא הייתה כניסה רשמית.

 

האביר עמד בפתח. הוא לא בא מיוזמתו ,היא שלחה לקרוא לו. הוא נראה כמעט כפי שהיה בלילה: שערו סתור קלות, עיניו טרם חזרו לצבען הרגיל, ובגדיו היו אותם בגדים, רק מקומטים מעט יותר.  כמו גם הנשימה שנשארה קפואה בתוכם.

 

הוא לא התקלח, לא החליף בגדים, לא מחק את מה שנצרב בו. עמד שם כמי ששרד אש — לא נשרף, אך גם לא נרפא. מול הדרה המדויק ,הקר של המלכה, הוא נראה כאילו קפא בתוכו. סדוק, אך עומד. הוא לא ביקש דבר. רק היה.

 

היא לא הביטה בו כשאמרה, בקול יציב אך קר:

 

"היו שלושה גברים בתולדות הממלכה שנשברו כשנגעו בכוח שלא היה שלהם. האחד בגד בי. השני התפלל למחילה. והשלישי עדיין יושב באותו כלא, שיניו שלמות, אבל עיניו כבויות."

 

הוא שתק.

 

היא הפנתה את מבטה אליו. "אתה לא אחד מהם," אמרה. "אבל אם אתה חושב שלא נבחנת הלילה - אתה טועה. אני יודעת מה ראית. מה הרגשת. וזה לא היה מוות שאתה מכיר, נכון?"

 

הוא הנהן קלות. קולו היה שקט אך מלא נוכחות. "זו הייתה... אש. בלי מגע, בלי חום ממשי. אבל זה שרף."

 

משהו בזווית פניה התרכך. כמעט חיוך, אבל רק בקצה העין.

 

"טוב," אמרה. "אז נשרפת - ועדיין עמדת זקוף."

 

היא קמה, ניגשה אליו. לא קרוב מדי, אך מספיק כדי שיוכל להריח את ניחוחה, ויזכור את הלילה. ואז המשיכה, בקור רגוע:

 

"היום, כשהם יעמדו בשורת השבועה - אני רוצה שתהיה שם. מאחוריי. זקוף. לא כי אתה נושא חרב, אלא כי כבר למדת מתי לא לשלוף אותה."

 

הוא הנהן. לא השפיל את מבטו.

 

היא הוסיפה, בשקט, כמעט בלחש: "ובלילה הבא... אם אקרא לך שוב - אל תבוא עם ציפיות. בוא עם אותו פחד. עם אותו ריסון. רק אז, אולי... אבדוק שוב אם אתה ראוי. לא לגופי. לסודי."

 

היא חזרה אל מקומה. התיישבה.

 

הוא קד קידה מדויקת, שקטה  ויצא.

לילה מאוחר. החדר המלכותי כמעט אפל לגמרי. רק נר אחד בוער, קרוב למיטה רחבה שווילונותיה הוסטו. שקט. אין שומרים בפתח. רק האוויר נושא הבטחה חמה.

האביר הוזמן.

כשנכנס, מצא אותה עומדת ליד המיטה — לבושה גלימה דקה, כמעט שקופה באור העמום. שערה פזור, עורה חשוף כמעט עד המותניים, וצווארה גלוי. היא לא הסתירה דבר.

המלכה (בקול נמוך, כמעט מלחש):
"חשבתי רבות על נאמנות, אביר. על גבולות.
אבל הלילה… אני רוצה לראות מה אתה עושה כשהגבולות מיטשטשים."

הוא נעמד במקומו, דרוך. ליבו הלם. היא לא פסעה אליו — רק סובבה את גופה מעט, חשפה עוד קו של ירך, של כתף, כמו בטעות מכוונת.

המלכה:
"אתה אמרת שתישאר נאמן לי… גם אם לא תבין.
אז עכשיו — אל תבין. רק תבחר:
האם אתה מביט בי — כאישה?
או כמלכה?"

הוא בלע את רוקו. עיניו נעו בעדינות, לא ממהרות להתמקד.

האביר (לאט):
"אני רואה אותך.
ובכל דרך שתחשפי את עצמך — אני עדיין זוכר מי מחזיקה בכוח להכריע אותי."

היא חייכה - חיוך דק, לא רך.

המלכה:
"אבל אולי אני רוצה שתיכשל.
שתושיט יד.
שתגע בי כאילו אתה ראוי.
כדי שאוכל לראות - אם תלמד משהו גם אחרי שאשבור אותך."

היא התקרבה צעד. רק צעד. ואז עוד אחד.

המלכה (לוחשת):
"אתה רוצה אותי.
אני מרגישה את זה ממך כמו חום מתוך שריון.
אז קח אותי. נגע בי.
הפר את כל מה שלמדת - נראה אם אני עדיין רוצה אותך אחרי זה."

הוא נשם בכבדות. ידו רעדה. הוא הרים אותה… ואז השפיל אותה.

האביר (קול חנוק):
"אני לא נוגע במלכתי — אלא אם היא מצווה.
ולא אקח את מה שלא הוצע לי במפורש.
גם אם תעמדי מולי עירומה, בגוף ובפיתוי — עדיין תהיי מעליי.
ולגעת בך בלי רשות… יהיה בגידה."

דממה.
נשימתה של המלכה התעמקה, אך לא רעדה. היא הסתובבה ממנו, הלכה אל החלון הפתוח, גבה אליו.

המלכה (אחרי שתיקה):
"כל הכבוד.
אבל אתה לא תשמע ממני שבחים הלילה."

האביר:
"לא באתי לזכות בהם."

המלכה:
"טוב. כי לא תקבל.
אבל מה שתקבל… הוא מבט נוסף מחר בבוקר."

היא הסתובבה לאחור. העיניים שלה לא ריככו. הן רק העידו: הוא עבר את המבחן.
לא בגלל שלא רצה — אלא כי ידע לעצור גם כשהייתה לו הזדמנות לגעת בחלום.

המלכה:
"צא, לפני שאשנה את דעתי.
ונראה אם תלמד להחזיק את מה שלא נגעת בו — יותר מכל מה שקיבלת אי פעם."

והוא יצא. לא גאה. לא מאוכזב. רק מוכה – מהכוח שהיא שמרה לעצמה, ומהעובדה שהוא לא נשבר.

היום שלמחרת היה אפור, חמים, דחוס. ענני קיץ כיסו את החמה כאילו השמיים עצמם יודעים שנאמרה מילת סיום. הארמון שתק. האור לא העז לעלות על הארמון לאחר ליל המבוכה.

בחדר הפנימי של המלכה — לא אולם הכס, אלא מרחב פרטי, שקט, שבו התקבלו רק אלו שמעמדם איפשר מגע אנושי – היא ישבה ליד שולחן נמוך, אצבעותיה גוללות מגילה עתיקה. לבושה גלימת יום פשוטה אך מהודקת, עיינה שקועה ברשומות.

הנקישה על הדלת הייתה רכה, היא לא הרימה את עיניה מיד.

המלכה (שקט):
"יכנס."

האביר נכנס ועמד. אחר כך, בלי לבקש, כרע ברך. ראשו מורכן עמוק. דממה ארוכה השתררה, והוא לא העז לשבור אותה.

רק אחרי רגע ארוך, היא דיברה.

המלכה (קול רגוע, אך חד):
"אתה עומד כאן — אחרי שזלזלת בקו הברור שבינינו.
תגיד לי, אביר: למה באת?"

האביר (נמוך, ללא התנצלות דרמטית):
"לא באתי לתקן, גברתי.
באתי להיכנע."

המלכה:
"ומה משמעות הכניעה, בעיניך?"

האביר:
"לוותר על התשוקה להיות שווה.
להניח את ליבי לרגלייך, לא כדי שתראי אותו — אלא כדי שלא ארים אותו בלי רשותך."

היא קמה. צעדה לאט לעברו. כשהגיעה אליו, עמדה מולו ממרום, שותקת. ואז:

המלכה:
"הנאמנות שלך… איננה לרצון שלך. איננה לכבוד שלך.
ואינה אפילו לכס המלוכה."

היא כרעה ברך אחת לצידו, רק לרגע — מפלחת את האוויר בתנועה חרישית ובלתי צפויה, רק כדי להביט בו בגובה עיניים.

המלכה (ברכות מסוכנת):
"אל תשכח לעולם:
הנאמנות שלך היא למלכה — לא לכס המלוכה.
לא לסמל, לא לכתר, לא למה שאתה חושב שהוא צדק או חוק.
אלא לי. לאישה שמחזיקה את הסמכות. לגוף שלי, לקול שלי, ללב שלי — גם כשאתה לא מבין אותו."

היא התרוממה מיד. נשארה עומדת מעליו.

המלכה:
"אם תזכור זאת — תוכל לשרת אותי באמת.
ואולי, ביום מן הימים… גם לזכות בעוד חלק ממני."

האביר (כמעט לוחש):
"אם תתני לי את הזכות לשרת — לא אבקש דבר מעבר לזה."

היא נגעה קלות בשערו — הפעם כסימון של בעלות ברורה, לא רוך.

המלכה:
"קום.
ואל תשכח שוב מי אני — ומי אתה."

והוא קם. לא ככובש. כנתון. כחייל בנפשו, ואולי — בפעם הראשונה — גם בליבו.

המרפסת הייתה אפלה כמעט לגמרי, פרט לאורות הלפידים של החומה החיצונית של הארמון .המלכה עמדה בגבה אליו, שותקת. שמלתה כהה, שערה גולש.

הוא הגיע בלי הוזמן. נשימתו מעט מואצת. היא הרגישה בו מיד, אך לא הסתובבה.

האביר (נמוך, אך טעון):
"אני יודע שאת יודעת, מלכתי.
אני רואה את הדרך בה את מביטה בי. את נוגעת בי - לא כמלכה בעבד, אלא כאישה באיש."

שתיקה. רק רוח קלה בין האבנים.

האביר:
"אני מוכן להניח את עצמי לרגלייך, לא כשחקן, אלא כאדם.
אם תבקשי שאכרע - אכרע. אם תשלחי אותי - אלך.
אבל אל תעמדי שם כאילו אינך חשה דבר."

היא הסתובבה.

הפנים שהפנו אליו לא היו פני אהובה. לא אישה נרגשת. הן היו יצוקות. ברזל שותק, מלכותי.

המלכה (קר, מדוד):
"עמדת זה עתה מול מלכתך – ודיברת אליה כמו לאישה שווה לך.
ואני אומרת לך כעת, חד וחלק: אני איני שווה לך.
לא בלב, לא בכוח, לא בזכות."

הוא נרעד קלות, אך לא נסוג.

האביר:
"אני לא מבקש שוויון, רק את האמת"

המלכה (חותכת):
"האמת היא זו: אתה שוכח את מקומך.
אתה שוכח שמבט עיני הוא צו, לא הזמנה.
ששתיקתי אינה אות חולשה — אלא חסד."

היא פסעה צעד אליו. עיניה נעצו בו.

המלכה:
"כשאני מניחה עליך יד, זה לא רוך – זו רשות.
כשאני נותנת לך לגעת בי במבט – זו נדבה, לא שותפות.
ואם טעית לחשוב שיש בך מקום לערער על הגבול בינינו -
דע שזה הגבול: אתה נתין.
ואני הריבון.
ולא תביט בי כך שוב – אלא אם אבקש.
ולא תבוא אליי בלילה – אלא אם אזמן.
ולא תיגע בי, לא במילים ולא ברגש - אלא אם אתן."

היא היסתה. לקחה צעד לאחור, לא כי פחדה - אלא כי בחרה.

המלכה (קול שקט, חד כסכין):
"הלילה - תחזור אל משכבך כאביר.
ותקום מחר כאיש שלמד דבר על גבולות."

היא פנתה והשאירה אותו שם. עומד. מתנשף. בודד.

הגנים המלכותיים נשטפו באור רך של שקיעה. הצללים התארכו והבשמים נישאו ברוח – יסמין, לבנדר, משהו עמוק ואדמתי. המלכה צעדה לאט, ידיה שלובות מאחורי גבה, שקטה אך דרוכה כפסל שיש בתנועה. האביר הלך לצידה, לא צמוד מדי – תמיד משאיר מרווח של זהירות, כבוד… ואולי פחד.

האביר:
"יש שאלה בליבי, מלכתי, שאיני מעז לשאת אותה יותר בשתיקה. אך אם תחפצי – אשוב ואבלע אותה. לא אומר מילה."

המלכה (בלי להביט בו):
"אם אתה כבר נושא אותה – עדיף שתאמר. שאלות שאינן מדוברות נוטות לבעור יותר משאלות שנענו."

הוא שאף נשימה.

האביר:
"אם… אם אי פעם היית שייכת, תחת שליטה. אם גוף המלכה, הרצון שלה, נשמע לפקודה של אישה אחרת – לא כמשחק, אלא באמת… האם זה משנה את השליטה שלך כיום? האם את שליטה חזקה יותר – או חלשה יותר – משום שטעמת את הצד השני?"

היא נעצרה.

הרוח שיחקה בשולי שמלתה. פניו התקשחו לרגע – חשש שאולי חצה גבול. אך היא רק נשאה מבט לעץ הדפנה הסמוך. השתיקה שלה לא הייתה שתיקה ריקה – אלא שתיקה של בניית משפטים מדויקים, קפדניים, כמו אבני יסוד.

המלכה (לאט):
"הייתה אישה אחת. לא רכה. לא אכזרית. הייתי מאוד צעירה , היא לא לקחה ממני בכוח. היא לא הכריחה – היא הציעה. ואני, מרצוני, אמרתי כן.
לא מתוך חולשה… אלא כי רציתי לדעת. לטעום מה זה להיות כלי, להרגיש את השליטה מהעבר השני של הלהב."

היא הפנתה אליו מבט כנה, כמעט עירום.

המלכה:
"זה לא הפחית ממני. זה שיבץ בי אבני חן חדשות.
מאז – אני לא דורשת כניעה סתם. אני יודעת לזהות פחד, התנגדות, יצר.
אני יודעת בדיוק איך להדליק אותם… ואיך לכבות."

האביר (לוחש):
"וכעת – את יודעת לגעת במקומות שהכאב והעונג מתערבבים… כי היית שם בעצמך."

היא הנהנה קלות. לא כחיוך, אלא כהכרה.

המלכה:
"כן. לכן, כשאני כורעת ברך – זה לא סימן לחולשה. זו החלטה,הכרעה.
וכשאני גורמת לאחרים לכרוע… אני יודעת אם זה אמת – או העמדת פנים."

האביר (אחרי שתיקה):
"ומה אם אני… כורע. לא כנדרש, אלא מבחירה. לא כדי להיראות נאמן – אלא כי… איני רוצה להיות חופשי עוד."

היא התקרבה אליו. לא במהירות. צעד אחד, ואז עוד אחד, עד שהמרווח הזה – שתמיד שמר ביניהם – נמחק. היא לא נגעה בו. רק הביטה בעיניו. ריח שערה הכה בו, כמו זיכרון שלא ידע שהיה קיים בו.

המלכה:
"אתה גבר. אתה לוחם. חונכת לשלוט, להילחם, להכריע. אתה מסוגל לכרוע, כן – אבל אינך יודע אם תוכל להחזיק בכך לאורך זמן."

האביר (קולו נצרד):
"אני רוצה לגלות. לא כמי שמאבד את ערכו – אלא כמי שמוסר אותו מרצונו, למי ששווה אותו."

המלכה (עונה כמעט בלחישה):
"ולמה אתה מציע את עצמך לי?"

האביר:
"כי אצלך, אפילו כניעה… מרגישה כמו ניצחון.
כי אינך שוברת – את מנסרת בעדינות.
וכי אני… רוצה להרגיש אותך שולטת בי, לא מתוך פקודה, אלא מתוך עונג שאת מחליטה להעניק לי — או לשלול."

היא נשארה דוממת רגע. ואז – פתאום – הניחה את ידה על לחיו, בקו אחד, כמעט כמו נשיקה שלא קרתה.

המלכה:
"אם אבחר בך – לא תהיה זו אהבה, לא בהתחלה. זו תהיה סבלנות.
אני לא רוצה עוד גבר כנוע לרגליי – יש לי די.
אני רוצה אחד שידע לכרוע… אבל גם להיאבק בי כשאגיד 'עצור'.
שתצעק לי שאתנגד – כדי שתדע איך זה מרגיש לנצח אותי."

האביר (קשה-נשימה):
"ואם לא אוכל לנצח אותך?"

המלכה (חיוך דק):
"זה תלוי בי, לא בך."

לקרוא עכשיו אחורה בזמן , קצת ממני בשלבים שונים ובעיקר ממנה , לדעת שכבר אל אוכל יותר לשאול אותה, אבל על מה כתבת את זה ,ובעצם מה היה שם? ולרצות לחזור בזמן , ולהראות לה שהתבגרתי , ובעצם להחזיק כבר כמעט 7 שנים של קשר זה משהו שאפשר להתגאות בו , אבל היא נותרה החברה הכי טובה ההיא , זו שתמיד היינו שם , גם אם זה רק בלב או מרחוק או באלף דרכים , ההיא שמתה לי באמצע החיים סתם האיזה סרטן שהיא הייתה בטוחה שהיא תנצח , ואני שכבר הייתי במקום אחר ולא רציתי להאמין לה, ורק בא לי להגיד לה תחזרי אליי ונשנה הכל , נתחיל מהתחלה , ואני לעולם לא אצלצל אלייך רק אחייך בנימוס על המחמאה שלך והמשיך הלאה בחיי , ואני לא התפלל להתאהב והשאיר את זה להלאה בחיים ואם נתראה אומר לך , את יודעת שווה לך לעשות בדיקה בשד אומרים שזה מציל חיים , ואולי בכלל נהיה ידידים טובים ולא יותר, וזהו הלך לי כר הלילה... והגעגועים חזקים וכואבים ולבד לי...