געגועים

לילה מאוחר. החדר המלכותי כמעט אפל לגמרי. רק נר אחד בוער, קרוב למיטה רחבה שווילונותיה הוסטו. שקט. אין שומרים בפתח. רק האוויר נושא הבטחה חמה.

האביר הוזמן.

כשנכנס, מצא אותה עומדת ליד המיטה — לבושה גלימה דקה, כמעט שקופה באור העמום. שערה פזור, עורה חשוף כמעט עד המותניים, וצווארה גלוי. היא לא הסתירה דבר.

המלכה (בקול נמוך, כמעט מלחש):
"חשבתי רבות על נאמנות, אביר. על גבולות.
אבל הלילה… אני רוצה לראות מה אתה עושה כשהגבולות מיטשטשים."

הוא נעמד במקומו, דרוך. ליבו הלם. היא לא פסעה אליו — רק סובבה את גופה מעט, חשפה עוד קו של ירך, של כתף, כמו בטעות מכוונת.

המלכה:
"אתה אמרת שתישאר נאמן לי… גם אם לא תבין.
אז עכשיו — אל תבין. רק תבחר:
האם אתה מביט בי — כאישה?
או כמלכה?"

הוא בלע את רוקו. עיניו נעו בעדינות, לא ממהרות להתמקד.

האביר (לאט):
"אני רואה אותך.
ובכל דרך שתחשפי את עצמך — אני עדיין זוכר מי מחזיקה בכוח להכריע אותי."

היא חייכה - חיוך דק, לא רך.

המלכה:
"אבל אולי אני רוצה שתיכשל.
שתושיט יד.
שתגע בי כאילו אתה ראוי.
כדי שאוכל לראות - אם תלמד משהו גם אחרי שאשבור אותך."

היא התקרבה צעד. רק צעד. ואז עוד אחד.

המלכה (לוחשת):
"אתה רוצה אותי.
אני מרגישה את זה ממך כמו חום מתוך שריון.
אז קח אותי. נגע בי.
הפר את כל מה שלמדת - נראה אם אני עדיין רוצה אותך אחרי זה."

הוא נשם בכבדות. ידו רעדה. הוא הרים אותה… ואז השפיל אותה.

האביר (קול חנוק):
"אני לא נוגע במלכתי — אלא אם היא מצווה.
ולא אקח את מה שלא הוצע לי במפורש.
גם אם תעמדי מולי עירומה, בגוף ובפיתוי — עדיין תהיי מעליי.
ולגעת בך בלי רשות… יהיה בגידה."

דממה.
נשימתה של המלכה התעמקה, אך לא רעדה. היא הסתובבה ממנו, הלכה אל החלון הפתוח, גבה אליו.

המלכה (אחרי שתיקה):
"כל הכבוד.
אבל אתה לא תשמע ממני שבחים הלילה."

האביר:
"לא באתי לזכות בהם."

המלכה:
"טוב. כי לא תקבל.
אבל מה שתקבל… הוא מבט נוסף מחר בבוקר."

היא הסתובבה לאחור. העיניים שלה לא ריככו. הן רק העידו: הוא עבר את המבחן.
לא בגלל שלא רצה — אלא כי ידע לעצור גם כשהייתה לו הזדמנות לגעת בחלום.

המלכה:
"צא, לפני שאשנה את דעתי.
ונראה אם תלמד להחזיק את מה שלא נגעת בו — יותר מכל מה שקיבלת אי פעם."

והוא יצא. לא גאה. לא מאוכזב. רק מוכה – מהכוח שהיא שמרה לעצמה, ומהעובדה שהוא לא נשבר.