געגועים

המרפסת הייתה אפלה כמעט לגמרי, פרט לאורות הלפידים של החומה החיצונית של הארמון .המלכה עמדה בגבה אליו, שותקת. שמלתה כהה, שערה גולש.

הוא הגיע בלי הוזמן. נשימתו מעט מואצת. היא הרגישה בו מיד, אך לא הסתובבה.

האביר (נמוך, אך טעון):
"אני יודע שאת יודעת, מלכתי.
אני רואה את הדרך בה את מביטה בי. את נוגעת בי - לא כמלכה בעבד, אלא כאישה באיש."

שתיקה. רק רוח קלה בין האבנים.

האביר:
"אני מוכן להניח את עצמי לרגלייך, לא כשחקן, אלא כאדם.
אם תבקשי שאכרע - אכרע. אם תשלחי אותי - אלך.
אבל אל תעמדי שם כאילו אינך חשה דבר."

היא הסתובבה.

הפנים שהפנו אליו לא היו פני אהובה. לא אישה נרגשת. הן היו יצוקות. ברזל שותק, מלכותי.

המלכה (קר, מדוד):
"עמדת זה עתה מול מלכתך – ודיברת אליה כמו לאישה שווה לך.
ואני אומרת לך כעת, חד וחלק: אני איני שווה לך.
לא בלב, לא בכוח, לא בזכות."

הוא נרעד קלות, אך לא נסוג.

האביר:
"אני לא מבקש שוויון, רק את האמת"

המלכה (חותכת):
"האמת היא זו: אתה שוכח את מקומך.
אתה שוכח שמבט עיני הוא צו, לא הזמנה.
ששתיקתי אינה אות חולשה — אלא חסד."

היא פסעה צעד אליו. עיניה נעצו בו.

המלכה:
"כשאני מניחה עליך יד, זה לא רוך – זו רשות.
כשאני נותנת לך לגעת בי במבט – זו נדבה, לא שותפות.
ואם טעית לחשוב שיש בך מקום לערער על הגבול בינינו -
דע שזה הגבול: אתה נתין.
ואני הריבון.
ולא תביט בי כך שוב – אלא אם אבקש.
ולא תבוא אליי בלילה – אלא אם אזמן.
ולא תיגע בי, לא במילים ולא ברגש - אלא אם אתן."

היא היסתה. לקחה צעד לאחור, לא כי פחדה - אלא כי בחרה.

המלכה (קול שקט, חד כסכין):
"הלילה - תחזור אל משכבך כאביר.
ותקום מחר כאיש שלמד דבר על גבולות."

היא פנתה והשאירה אותו שם. עומד. מתנשף. בודד.