יש אי שם

חמה זורחת

אש בלב שוכחת לה

לב אדום יזכור

מחכה לה כאן
עורג בשיחה חיה
נמנע בחיים

עושה, פועל, צוחק, עובד. מתפקד. בפנים משהו קצת כבוי. אני יודע שזו תקופה וזה יעבור. פשוט כי הכל עובר בחיים. לא אומר שכואב בפנים כרגע, אבל יש חלל לא קטן שנפער שם.

משום מה, בתוך זה, בא לי להיות קטן כזה. לא עירום, לא מין, אולי קולר, על הברכיים או על הרצפה, מתחת למישהי שפשוט למעלה.

רוצה על ארבע

I’m the farthest man from home

מרגיש כמו תאונה.

אבל ממשיך להתנהג רגיל.

רוצה על הרצפה. רוצה מתחת לרגליים שלה. רוצה להיות קטן ושתיקח אותי לאן שהיא רוצה. 

רוצה ורוצה ורוצה. מה שחשוב זה מה שהיא רוצה.

להכנס לדירה שלה, לחבק. חזק. למחוץ. לנשום אותה, לנשק את הצוואר. ראשון בערב והיא כבר התרחצה. לובשת את כותונת הלילה השחורה שלה, השיער מפוזר. לוקח אותה ביד ומושך אותה למיטה. מזיז את הכביסה ששם לצדדים אחרים, אם אהרוס שעות של קיפול היא כנראה תירה בי. גוחן מעליה ומתחיל לנשק. השפתיים, הצוואר, הזרועות, כפות הידיים, בחזרה למעלה. בדיוק באמצע המחשוף. הידיים שלי אוחזות בשלה. הולכות למותניים, לוחצות, מוחצות. מנשק את הבטן דרך הכותונת, יורד למטה, מפסק את הרגליים ומלקק את הירכיים הפנימיות. יד נחה עליה, מלאפת, מרגישה את הרטיבות. כבר רוצה להיכנס לתוכה. החיה הזו משתלטת. היא אוהבת לדבר תוך כדי, אני לא מבין איך היא מצליחה. כל הדם שלי שם, למטה. עולה למעלה, מצמיד אותו לרטיבות שלה, נכנס, נכנס, עד הסוף. גונח. רוצה. לא יכול לחשוב על דבר מלבד העונג הזה. תופס לה ישבן מצד אחד, מרים אותה קצת, עמוק יותר, הכל עניין של זויות. עמוק יותר. היא היתה רוצה שאגיד שאני מזיין אותה, קשה לי עם זה, לא טבעי. אבל אני רוצה. ההנאה היא שלי כרגע. סליחה אבל לא סליחה. עוד עמוק, עוד חיכוך, עוד ממנה. טורף שד שהתגלה לרגע. ממשיך. אם היה לי משהו במוח בזמן הזה, אני בטוח, היה זה השיר הזה של ניין אינץ׳ ניילז.
אחרי שכבנו לרגע על המיטה. היד שלי עליה. רוצה לגעת בה. כל הזמן. כמה שיותר.

כשהדם כבר מתחיל לחזןר לראש אני חושב על הצד השני שלי. זה שרוצה להיות הכי קטן שרק אפשר. היא רוצה שאהיה חזק יותר ואיכשהו אני מצליח להוציא את זה מעצמי. בפנים עמוק אני מעדיף להיות קטן. פשוט מוצא רגעים להיות איתה כזה, אולי לא צריך הרבה. אולי מספיק לי לדעת שהיא חזקה. שהיא תגיד.
אולי. עדיין מביט לעיתים בתמונות שאינן מציאותיות, עדיין לפעמים מדמיין ורוצה. אומר לעצמי שאולי פשוט אכתוב את הפנטזיות האלה ואוציא אותן מתוכי, אבל לא מגיע לזה.
אולי פשוט להיות. אולי פשוט להיות.

אני נמנע מלדרוך על נמלים כשאני רואה אותן, ומעדיף לגרש מקקים לחדר המדרגות מאשר לחסל אותם (אבל מרסס כדי שימנעו מכניסה מראש). עכשיו מיינות בנו קן בחלון הממ״ד ולי אומרים אנשים לפנות אותו. קראתי על הציפור הפולשת וההרסנית הזאת, ועדיין. 

אחליט ואעשה, עוד כמה שעות.

חלק ממני על ארבע עכשיו. בוהה בכף הרגל הזו שנמצאת מולי. נושם לאט. אסור לי לגעת. אני רוצה, כל כך. רק להתקרב קצת. להריח. רק קצת. היא אמרה לא. אני מקשיב. משום מה טוב לי כשהיא לא מרשה.