יש אי שם

המון בהצלחה בבחינה!

יסתיים בכאב לב?

כנראה.

מקווה שלא. 

אבל מי יודע. 

לא אוותר בקלות.

זו רכבת הרים.
היא עולה ושמחה ומאושרת.
היא יורדת ועצובה ומתרחקת.
אני מנסה להבין אם זה אני. אם משהו שאני משדר.
אולי. המטפלת טוענת שתת המודע משדר דרך הגוף.
אולי ככה פשוט החיים.
רכבת הרים.

כשאני חושב על דברים כאלה, אני מוציא אותם על דף. על הדף אני יכול להיות מישהו אחר. אני יכול להיראות אחרת. אני יכול לשחרר ולתת לה לקחת את המושכות. לשמוע את המילים שלה. לתת להן לחדור אלי, עמוק לתוך הראש. כשאני מסיים אני נרגע. נושם. יודע שזה חלום. שזו לא מציאות שיכולה להתרחש. זה בסדר. לא כל מציאות צריכה להתרחש. לא כל מציאות יכולה להתרחש. הכתיבה מאפשרת רגע להיות שם, במקום הזה, להרגיש אותו, להיות האדם הזה.

לרגע. 

העולם מלא אפשרויות, היא אומרת, אתה יכול לעשות המון. אתה נראה נוכח. אתה נראה כאן. אני לא יודע מה זה אומר, אני עונה. אולי כי חלקים ממני נמצאים במקומות אחרים.

חוזר למציאות (כמו שאני רואה אותה, לטענתה), ארוחה עם המשפחה, צחקוקים, ציניות שכל כך אופיינית. היא אמרה שציניות מרחיקה ופוגעת. בלי ציניות, אמרתי, אין הומור. מה עם הומור בריא? היא שאלה?

מה זה אומר?

אני מדבר איתה קצת, מתכתב, משום מה אני לא ציני איתה, או לכל הפחות הרבה פחות ממה שאני בסטנדרט. אני לא צריך את ההגנה הזו איתה. לא הרגשתי צורך בה מהרגע הראשון. אולי בגלל זה כאב כשהיא הלכה. אולי בגלל זה משהו נצבט כשהיא צינית (ואז אני אומר לעצמי שזה בסדר. היא גם בן אדם, היא גם עייפה ומותשת מהמלחמות הבלתי נגמרות של החיים האלה). אני אוהב אותה יותר ויותר. 

היום. ספציפית. כל הלחץ הזה שמגיע ביחד מכל כיוון. היום. עכשיו. אני מרגיש את הרצון הזה להיות הכי קטן שיש. 

אבל אי אפשר.

אז הם אומרים שהמוח הוא אבר המין הגדול ביותר. הוא בהחלט משפיע, אבל בשביל אדם מלא מחשבות כמוני הוא גם יכול להפריע. הוא הפריע, במשך שנים, ועדיין ממשיך לעיתים פחות תכופות. בסופו של דבר, אצלי לפחות, הדם יכול לשהות רק באחד מהאיברים. המטרה שלי היא לאבד את המחשבה, לא להיות בה. להיות ברגע עם כל התחושות שהוא מביא. זה היה מאבק, והוא עדיין שם לעיתים. משום מה עזר פעם כשלבשתי תחתוני נשים. הם עדיין במגירה איפשהו, אני לא זורק אותם משום מה. הם ממש עזרו לי לצאת מעצמי.
הייתי רוצה את האפשרות להראות יפה בבגדים נשיים, זה שם עדיין ולא יוצא, אבל גם לא מפריע. מצליח להשתחרר מהמחשבה גם בלי.

לא הגעתי הרבה למקום הקטן הזה אליו מגיעים ביחסי שליטה. עצרתי את עצמי. החזקתי את עצמי חזק, כל הזמן. 

כן, הייתי רוצה להתפרק.

מספר לעצמי שאחרים צריכים אותי חזק כרגע.

רוצה אותה. עכשיו.

תקופה עמוסה. אשפוז, כאב, עבר, הרהורים, הצפות רגשיות (כך מסתבר), שאלות בלי הרבה תשובות. פתאום יש משהו שהחלטתי שאני רוצה ואני הולך עליו, איכשהו, בלי באמת לדעת מה אני עושה. אני באמת לא מבין ולא יודע. לומד תוך כדי. עושה דברים כי נראה לי שזה מה שצריך לעשות ומקווה. כל מה שמדריך אותי באמת זה איך אני מרגיש.
בתוך זה עדיין מסתכל כאן עדיין באתר. עדיין יש אנשים שמעלים בי רצון להיות חתול לאיזה ערב. לדפוק בדלת על הברכיים, להכנס פנימה בזחילה ופשוט לבלות כך ערב שלם. על הרצפה. למה? עוד לא הגעתי לזה. אולי כי זה מקום שמרגיש קצת בטוח? אולי זה בגלל שזה מקום שבו אני צריך לקבל פחות החלטות. מקום שבו יש מסגרת ברורה עם היררכיה ברורה. היא אומרת, אני עושה. המטרה ברורה. לגרום לה לחייך. ללמוד מה לעשות כדי לגרום לה לחייך ולעשות. להפתיע לפעמים. בהיררכיה ברורה יותר פשוט.
ונילי יותר קשה לי. יותר מסובך לי.
אבל... אני מרגיש. אני רוצה. אז אתן הכל.

מדליק כאן כבר נרות, הזמנתי מזון. מחכה לה. רוצה שיהיה לה הכי רגוע בתוך כל הבלגן שלה. קצת שקט. רוצה לחבק ולעטוף אותה. 

רוצה להרגיש בטוח איתה, להרגיש שהיא מקבלת אותי כמו שאני. 

בעוד שבועיים קצת אילת. 

לפני הניתוח מחר, אחרי חלומות מוזרים, אחד על רכב ישן שלי ונסיעה בכביש שאין בו יציאה ואחד אחר עליה ואמירה שלה על פרידה, התעוררתי. כן, זו ההרגשה שלי, זה ייגמר. כמובן שזו ההרגשה שלי און אנד אוף כבר תקופה ומדי פעם אני מופתע, אז מי יודע. ההבדל, אולי, הוא שמשום מה פחות אכפת לי. אם היא תחליט כך, זה מה שיהיה. מיותר להשקיע מאמץ במי שלא רוצה.

הרבה שאלות. הרבה מאוד שאלות. חלקן מתייחסות לשאלה - למה בכלל יש שאלות. יש דברים שקורים תוך כדי, בלי באמת לחשוב עליהם. מצאתי את עצמי במיון ועכשיו מאושפז, משום מקום. לא אמרתי לה מיד. הייתי עסוק מדי בהתרוצצויות, בכאבים, בלסיים את הסאגה שבסופו של דבר ככל הנראה תמשך עוד כמה ימים. אני מנסה לחשוב מה היא חושבת, ומה אוכל לענות לה. זה בזבוז אנרגיה מיותר. היא תגיד כשתרצה להגיד, ואני אענה. היא גם ככה דואגת להזכיר שוב ושוב שהיא לא יודעת מה היא רוצה. 

הטיפול, כך אומרת, אמור לעזור להבין את הפעולות, את המניעים, את מה שעוצר, ולהזיז את מסלול החיים כך שתהיה לך בו קצת יותר בחירה. נראה שהקונפליקט בלתי נמנע. צריך לעבור אותו. צריך להבין. צריך... לקבוע נקודות ייחוס.

בינתיים הספקתי לשחק שחמט עם השכן בחדר ועם הבן שלו בן השמונה שהגיע לבקר. נדרש לעצור ולחשוב על יותר ממהלך אחד קדימה.