הרבה שאלות. הרבה מאוד שאלות. חלקן מתייחסות לשאלה - למה בכלל יש שאלות. יש דברים שקורים תוך כדי, בלי באמת לחשוב עליהם. מצאתי את עצמי במיון ועכשיו מאושפז, משום מקום. לא אמרתי לה מיד. הייתי עסוק מדי בהתרוצצויות, בכאבים, בלסיים את הסאגה שבסופו של דבר ככל הנראה תמשך עוד כמה ימים. אני מנסה לחשוב מה היא חושבת, ומה אוכל לענות לה. זה בזבוז אנרגיה מיותר. היא תגיד כשתרצה להגיד, ואני אענה. היא גם ככה דואגת להזכיר שוב ושוב שהיא לא יודעת מה היא רוצה.
הטיפול, כך אומרת, אמור לעזור להבין את הפעולות, את המניעים, את מה שעוצר, ולהזיז את מסלול החיים כך שתהיה לך בו קצת יותר בחירה. נראה שהקונפליקט בלתי נמנע. צריך לעבור אותו. צריך להבין. צריך... לקבוע נקודות ייחוס.
בינתיים הספקתי לשחק שחמט עם השכן בחדר ועם הבן שלו בן השמונה שהגיע לבקר. נדרש לעצור ולחשוב על יותר ממהלך אחד קדימה.
