יש אי שם

כשמגיע סוף השבוע, אני כל כך עייף מהפעילות האינטנסיבית של השבוע שבא לי רק לשבת בבית, לישון, לקרוא. לראות סרט.

במשך כל השבוע יש מפגשים, הופעות, ניגונים, פרויקטים, נקיונות, סדרים, עבודה. 

כל כך קל לאבד את עצמי בתוך כל זה. בשיחה היום היא אמרה שגם אחרי תקופה ארוכה אני נכנס לחדר ולא מצליח לשחרר ופשוט לדבר.

אסוציאציות חופשיות, היא אמרה, פשוט להגיד את מה שאני חושב. אני תמיד מסנן את מה שאני חושב שלא יעניין את הצד השני או שלא חשוב. כך לא בונים עומק.

אני גם מוותר, לא מתעקש עם אנשים אם הם לא עונים, או עונים משהו חלקי או דוחים על הסף. 

הכל מאוד שטחי.

אז בבית, בשקט. מול מכסחי השדים (שבדיוק הסתיים). חושב על המשפט - if someone asks you if you're a god, you say yes.

חושב לרגע על אלוהימה.

חושב לרגע על...

חושב לרגע אם ואיך נכנסים עמוק יותר. איך זה מרגיש. איך זה מרגיש לשתף, לא להחזיק בפנים. 

לרצות.

קצת קריאה, אולי סרט במיטה בזמן שאני מסתכל על דברים אחרים (משום מה תמיד מעדיף לעשות עוד דברים בזמן שמשהו מתנגן בטלוויזיה).

לשתי קרובות משפחה יש סרטן. בת דודה, שאצלה הגיעה משום מקום, וקרובה נוספת שאצלה הסרטן חזר. שתיהן בגיל 50. המחשבה הראשונית שלי היתה שאלי זה לא יגיע - only the good die young כמאמר השיר. היא שכנעה אותי לבדוק, אז סרט, קריאה, ובדיקת בדיקות סרטן מומלצות.

בזמן כתיבת הכותרת משהו לא התיישב לי בראש, חיפשתי בגוגל׳ך והוא אמר שהתרגום מערבית הוא יום דבש, יום בצל. מה זה עוזר למי שאוהב גם דבש וגם בצל.

חודשיים של טירוף, לחץ שמרגיש שלא תם, תחושה לא נעימה בקימה בבוקר, בהגעה ובכלל במשרד (לא מבחינת האנשים, הם נהדרים), עיניים יבשות, גוף ונפש ומחשבה עייפים. עצבים מקיפים מכל פינה. איכשהו ברגע אחד של שינוי מחשבה דברים נראים קצת אחרת, כלום לא באמת נפתר, אבל האור נמצא שם ביחד עם הדברים האחרים, ואז, איכשהו, קצת יותר קל להתמודד איתם ולפתור אותם.

שכחתי מה זאת קרבה. כמעט שכחתי מה זה חיבוק. אני מתחבק כל הזמן, אבל לא חיבוק כזה, לא חיבוק אינטימי שמכיר ומקבל. לא פשוט להגיע לכזה ולא פשוט באמת להיפתח לכזה. המלחמה הבלתי נגמרת שבין לשמור ולהגן על עצמי לבין לשתף. בין להיראות חזק ועמיד ואיתן לבין להראות חולשות עמוקות.

הופעה ביום חמישי, כמעט כל המשפחה מגיעה (הייתי קונסיסטנטי והצלחתי להוציא את חבורת הלייצים שאוהבת רק להישאר בבית החוצה). אולי כדאי שאגיד להם להביא אטמים. הופעה ביום חמישי ואחר כך, אחרי תקופה ארוכה, אין לי תאריכים עם מחויבויות קבועות ביומן (חוץ ממסיבת פורים שכבר קבועה).

עכשיו. כרגע. לרגע. אני צריך אותה עמוק בתוכי. עמוק. הכי. שייגע במקום הכי. שארגיש מלא.

בשבת, לפני, המחשבה שלי נדדה למגירה בה מונחים פרטי הלבוש בהם היא הלבישה אותי. שמתי אותם שם ומאז לא נגעתי. 

השבוע הזה גורם לי לרצות ללבוש אותם שוב, גם אם לרגע. להיות קצת קטנה. להרגיש קצת את הבד המלטף הזה. לא להחליט. לא בלחץ. לא בדדליין, לא בתעשה לי זריז. לא בכלום. 

מין יכול להיות מדהים, אבל אצלי לפחות, לא משתווה לחיבוק, לשיחה, לבהייה בעיניים בשקט (וגם לכלים, כביסה, קיפול, מסאג׳). 

סתם דברים של כל יום.

אני לא רוצה לחזור לשם. לא בא לי לחזור לשם.

אני מאוד אוהב את האנשים (והם גם אוהבים אותי ומתגעגעים אלי - מסתבר שאנחנו מסוג האנשים שאומרים דברים כאלה אחד לשני).

אני בטוח שאגיע ואשמע "או", ו - "איפה היית" וכמה הערות מתחכמות, וצחוקים, וחיוכים. אני אתחכם בחזרה. אביא איזו עוגה. אתחיל לסדר את השולחן ואז את המחשב. אצלול פנימה. בחזרה.

האנשים נפלאים, העבודה מעניינת ברובה; מאוד תובענית, אבל גם די מאפשרת.

ואני לא רוצה להיות שם.

אולי זה זמני. אולי לא.

אולי הגיע הזמן לזוז הלאה.

בשיחה לפני שבוע אמרו לי שאני מרצה. זה נכון. כל כך הרבה מחשבה מוקדשת למה חושבים עלי, ואיך אני מסדר משהו כך שכולם יהיו מרוצים. היום, אין לי כח לזה.

חום עולה, חום יורד, כך כבר כמה ימים. שום דבר אחר, לא שיעול, לא גרון, לא צינון. רק חום. פעם למעלה פעם למטה. פעם רועד מקור, אחר כך מזיע.

עוצר רגע ומקשקש עם ג'י פי (לפעמים הוא יודע לסדר מחשבות בדרך שאנשים פשוט לא מצליחים. בעצם - אולי זה יותר בגלל שאיתו אני מרגיש שאני יכול לומר הכל וגם אקבל תגובה). עומס. מכל הכיוונים. אני צריך רגע קרקע יציבה. רגע בלי כל הדרישות הבלתי פוסקות, בלי להיות בתפקוד על, בלי להרים ולהזיז אנשים מסביבי. פשוט להיות כמה רגעים בתוך שקט. כמה רגעים במקום שבו לא צריך, ולא נדרש, ולא עוד דבר, ולא לענות. רק.

באוזניים kind of blue של מיילס דייויס. הרוח הנעימה עוטפת בטיילת של אילת. לרגע עצרתי לסלפי מתחת לגזיבו מואר, כי ביקשו ממני, כי מסתבר שאין לי תמונות שלי שאינן בהופעה. יותר קל להצטלם מאחורי כלי נגינה, הפוקוס הולך למקום אחר. עצרתי לסושי עם האוזניות עלי, על הדלפק, הברמן ניסה לפתח שיחה אז הורדתי את הפסקול שבחרתי לעצמי לערב הזה. דיברתי קצת, אכלתי, שתיתי, הסתכלתי. המקום היה די ריק. האוזניות חזרות והתחלתי ללכת לצד אחר, עצרתי לעצרת חטופים קצרה שכללה אולי 15 אנשים, והמשכתי אחרי שירת ההמנון. המון אורות, המון אנשים.

ורגע להסתכל על הגלים השחורים בלילה, בלי אוזניות, הרחש האינסופי.

אילת לא מקום להיות בו לבד.

עד הפעם הבאה.

לפני כשלושה שבועות, השעה 1:00 פאב בירושלים, אני על הבמה עם חבורת בני 40++ מנגנים במחווה לגאנז אנד רוזס. גיטריסט וזמר מתלהבים, קופצים, מרעידים את הבמה; ממול הקהל של המקום, שנע בין צעירים רוקרים שנראה שהשרידים שלהם באוכלוסיה התנקזה כולה בירושלים, קופצים כמו משוגעים מכל שיר ותמהוניים מזוקנים שעומדים ובוהים. ברגע אחד של בהירות אני מסתכל וחושב - i’m too old for this shit.

רוץ קדימה שלושה שבועות. אילת, פסטיבל מוסיקה קלאסית. יושב באולם וממתין להופעה מעניינת. הקהל כולו מבוגר (בעדינות), אחת הצופות עומדת לרגע ואני מסתכל וחושב לרגע שהשיער שלה, ארוך, לבן, קשור בצמה, נראה בדיוק כמו תמונה של מלחין מהמאה ה 18. 

i’m too young for this shit?

רגע להיות נעול

רגע להיות בספרה אחרת

רגע חיבוק

רגע גוף חם

רגע לא לדאוג כי היא מובילה

רגע לא להיות במלחמה

רגע לשירר. את הכל. להיות.

כבר המון זמן שלא הרגשתי בדידות כך. ערב הופעות, אגיע, אתחבק עם כולם, אחייך, אעלה לבמה ואעשה קצת פוזות של רוק סטאר. בין לבין אשב לבד, אולי ביחד ולבד.

יותר מדי אנשים גורמים לי לשתוק ולהתכנס. 

ואולי אלה פשוט שירי הפסנתר שהחלטתי להזרים באוזניי.