כשאני חושב על דברים כאלה, אני מוציא אותם על דף. על הדף אני יכול להיות מישהו אחר. אני יכול להיראות אחרת. אני יכול לשחרר ולתת לה לקחת את המושכות. לשמוע את המילים שלה. לתת להן לחדור אלי, עמוק לתוך הראש. כשאני מסיים אני נרגע. נושם. יודע שזה חלום. שזו לא מציאות שיכולה להתרחש. זה בסדר. לא כל מציאות צריכה להתרחש. לא כל מציאות יכולה להתרחש. הכתיבה מאפשרת רגע להיות שם, במקום הזה, להרגיש אותו, להיות האדם הזה.
לרגע.
העולם מלא אפשרויות, היא אומרת, אתה יכול לעשות המון. אתה נראה נוכח. אתה נראה כאן. אני לא יודע מה זה אומר, אני עונה. אולי כי חלקים ממני נמצאים במקומות אחרים.
חוזר למציאות (כמו שאני רואה אותה, לטענתה), ארוחה עם המשפחה, צחקוקים, ציניות שכל כך אופיינית. היא אמרה שציניות מרחיקה ופוגעת. בלי ציניות, אמרתי, אין הומור. מה עם הומור בריא? היא שאלה?
מה זה אומר?
אני מדבר איתה קצת, מתכתב, משום מה אני לא ציני איתה, או לכל הפחות הרבה פחות ממה שאני בסטנדרט. אני לא צריך את ההגנה הזו איתה. לא הרגשתי צורך בה מהרגע הראשון. אולי בגלל זה כאב כשהיא הלכה. אולי בגלל זה משהו נצבט כשהיא צינית (ואז אני אומר לעצמי שזה בסדר. היא גם בן אדם, היא גם עייפה ומותשת מהמלחמות הבלתי נגמרות של החיים האלה). אני אוהב אותה יותר ויותר.