תקופה עמוסה. אשפוז, כאב, עבר, הרהורים, הצפות רגשיות (כך מסתבר), שאלות בלי הרבה תשובות. פתאום יש משהו שהחלטתי שאני רוצה ואני הולך עליו, איכשהו, בלי באמת לדעת מה אני עושה. אני באמת לא מבין ולא יודע. לומד תוך כדי. עושה דברים כי נראה לי שזה מה שצריך לעשות ומקווה. כל מה שמדריך אותי באמת זה איך אני מרגיש.
בתוך זה עדיין מסתכל כאן עדיין באתר. עדיין יש אנשים שמעלים בי רצון להיות חתול לאיזה ערב. לדפוק בדלת על הברכיים, להכנס פנימה בזחילה ופשוט לבלות כך ערב שלם. על הרצפה. למה? עוד לא הגעתי לזה. אולי כי זה מקום שמרגיש קצת בטוח? אולי זה בגלל שזה מקום שבו אני צריך לקבל פחות החלטות. מקום שבו יש מסגרת ברורה עם היררכיה ברורה. היא אומרת, אני עושה. המטרה ברורה. לגרום לה לחייך. ללמוד מה לעשות כדי לגרום לה לחייך ולעשות. להפתיע לפעמים. בהיררכיה ברורה יותר פשוט.
ונילי יותר קשה לי. יותר מסובך לי.
אבל... אני מרגיש. אני רוצה. אז אתן הכל.
מדליק כאן כבר נרות, הזמנתי מזון. מחכה לה. רוצה שיהיה לה הכי רגוע בתוך כל הבלגן שלה. קצת שקט. רוצה לחבק ולעטוף אותה.
רוצה להרגיש בטוח איתה, להרגיש שהיא מקבלת אותי כמו שאני.
בעוד שבועיים קצת אילת.
