יש אי שם

חג באווירת מחלה שעצרה תכניות אחרות.

מצאתי את עצמי מתנצל על כך שאני לא מצליח לממש את התכניות (ואז שאלתי את עצמי למה לעזאזל אני מתנצל).

אתמול הודיעו שחבר שניגנתי איתו שנים הלך לעולמו. קצת הכניס להלם.

קצת גרם לחשוב על למה לעזאזל אני מחכה? האם אני עושה את מה שאני רוצה? האם יש דרך חיים אחרת? אני מניח שמחשבות קיומיות תמיד מגיעות אחרי אירוע כזה. הייתי עד למוות פתאומי בעבר, כזה שלא היו בו סימנים, כזה שבו מגיעים לבית ומגלים שבן אדם הלך בשקט, בלי סימנים. אצלו היו סימנים, הזהרנו אותו, אמרנו לו. הוא המשיך בשלו. ועדיין, עם כל הידע.

הלם.

אני חסר סבלנות בתקופה האחרונה. רוצה את הכל כאן ועכשיו. העולם לא עובד כך. זה הזמן לנשום, לעשות, לא ללחוץ, פשוט לראות מה מגיע באופן טבעי ומה הולך באופן טבעי.

השנה היתה 2000 ומשהו, 30, 40 או 50 אלף אנשים באצטדיון רמת גן בהופעה, שגם שהיתה מול המונים, היתה... אינטימית. נתנה את ההרגשה שגם שהיתה במקום פתוח, הומה אדם, תחת כיפת השמיים, נעשתה בפועל בבר אפלולי, מעושן, עם כמות קטנה של אנשים שפשוט מקשיבים ומהופנטים. ההרגשה שהלב נחשף ואין בינו לבין כלל הלבבות האחרים כל מחסום.
אינטימיות.

האלבום שהוקלט בהופעה העביר את התחושה הזו דרך האוזניות. או שאולי זה היום הזה, או התקופה הזו. מרכז את כל המהות במקום הזה שבו הלב פשוט פתוח. לרוב מרגיש (ורואה) יד שמלטפת את הפנים. לרוב על הברכיים לידה. מצמיד ראש לירך שלה.

3

עובד מהבית. שנים שלא עבדתי מהבית. לא הכי אוהב את זה. יותר מדי הסחות דעת. יותר מדי דברים לעשות. פחות מדי להתלבש. נדרש ... (תוך כדי עובר לי בראש שאני צריך דבק לפאזל)... ריכוז, ניתוק מהסביבה הביתית. יש המון מה לעשות ואני מרגיש לא יעיל. לא אוהב להיות לא יעיל. בשביל זה צריך לבנות עמדה שמתאימה לעבודה. לארגן את התנאים שיעזרו לי. לשלוט בעצמי, לפחות עד שתגיע מי שתכנס לתוך הראש והגוף והנפש.

בין הפסיכולוגית, היומן היומי והבלוג פה, עדיין מנסה להבין מה ארשום כאן. אני אוהב לכתוב, פשוט... לא בטוח במה לשתף. 

הנה. עוד משימה... דבר דבר.

עבודה.

פאזל.

קצת ספורט.

מים.

חזרה.

משם נמשיך.

היא ביקשה לשיר את השיר הזה של יהודית רביץ. בטח, אמרתי. אני זורם. בין כל השירים האחרים ניגנתי את השיר הזה ששרו גם בהלוויה בלי גופה שערכנו לו. לא אמרתי מילה. מה זה רלוונטי? אני יכול להכיל. אמנם קרוב אבל לא עד כדי כך קרוב. אז נשים את זה בצד.

החדשות בבוקר טלטלו. פתחו עוד קצת. נשימה. כן. לעבוד עכשיו. אין ספק.

הציניות מסתירה את המבוכה בשיחות. אני מנסה להסתיר את הפנים עם כרית כשאני מדבר על הדברים האלה שנמצאים עמוק בפנים. השיחות האלה גורמות ללב להיפתח. ללב שכבר התחיל קצת להחלים.
אני יכול יותר טוב. אני לא רוצה לבד.

יוצא עם שיעורי בית ומחשבות עמוקות.
מעלה את השיר הזה שהתנגן לי בראש כל השבוע. שר את המילים. דמעות מצטברות מאחורי משקפי השמש.

הצלקת נשארה, מילה קטנה, היא נפתחה והדימום חזר.

לא חזק, אבל מטפטף.

הייתי מציע את עצמי, אבל.

הפור נפל לו

בלהט לא אעמוד לה

על אף שרוצה

כאב לא עוזב

ילדות לא תחזור לעד

חורף הפכפך