יש אי שם

חג באווירת מחלה שעצרה תכניות אחרות.

מצאתי את עצמי מתנצל על כך שאני לא מצליח לממש את התכניות (ואז שאלתי את עצמי למה לעזאזל אני מתנצל).

אתמול הודיעו שחבר שניגנתי איתו שנים הלך לעולמו. קצת הכניס להלם.

קצת גרם לחשוב על למה לעזאזל אני מחכה? האם אני עושה את מה שאני רוצה? האם יש דרך חיים אחרת? אני מניח שמחשבות קיומיות תמיד מגיעות אחרי אירוע כזה. הייתי עד למוות פתאומי בעבר, כזה שלא היו בו סימנים, כזה שבו מגיעים לבית ומגלים שבן אדם הלך בשקט, בלי סימנים. אצלו היו סימנים, הזהרנו אותו, אמרנו לו. הוא המשיך בשלו. ועדיין, עם כל הידע.

הלם.