"אני רוצה להיות לבד כשאני עצובה" אני מבין, גם לי יש את הריטואל שלי כשאני עצוב. האלבומים הספציפיים האלה, להכנס עמוק לתוך הדכדוך הזה. הוא יעבור. זה בסדר להיות שם. בכל זאת אמרתי לה שאשמח להגיע אליה ופשוט לחבק אותה לשתי דקות. אחרי זה שתהיה לבד. כשענתה היתה מרוחקת. לא רצתה חיבוק. רק לבד ופיג'מה וקורס ולישון.
לא הכרתי אותו טוב, סוג של בן דוד שני. את אמא שלו הכרתי טוב מאוד, פגישות משפחתיות, דיברנו לא מעט. אתמול הגעתי לחזרה, הקשבתי להרכב אחר מנגן, פתחתי ynet והידיעה פגעה כמו חץ. חשש לחייו של... ברגע אחד כביתי. כך עד עכשיו.
בבוקר הודיעה על כמה שהיום שלה עמוס. אני מכיר. של מי לא. אמרה שהדירה שלה מבולגנת כל כך שזה נורא. אמרתי שנורא זה יחסי. אמרה שמה שנורא זה שמצפים שנתנהג כאילו דברים אחרים בחיים לא משפיעים עלינו ולא מפריעים עלינו. אמרתי שהחיים חזקים מהכל, אנשים ימשיכו לומר שדברים הם "נוראיים" (ונזכר לרגע בפרק מאיזו סדרה בריטית בה פשוט אמרו - היו שתי מלחמות עולם...) פשוט כי החיים ימשיכו, אבל לרגע הזה, עכשיו, לנורא יש משמעות קצת אחרת.
פשוט רוצה אותה, עם כל הבלגן.