יש אי שם

הזקנים יושבים בשורה היחידה של הכסאות במקום. התמונה מונחת ותחתה פרחים. הם עולים אחד אחד ומדברים ומספרים. חלקם מצליחים לשמור על פנים חתומות, חלקם נשברים ומסננים מילים מתוך בכי. אני עומד, שם יד על הכתף של אבא שמתכופף קצת קדימה. שומר על רצינות, משלב ידיים. מקשיב לכל מילה, לשיר שמתנגן בפתיח, לשיר שהשניים שרים. הנה, זה מגיע גם אלי. הרוח מדגישה את הנוכחות של הטיפה על הלחי.

אחותו התקרבה למיקרופון בסוף, אמרה שנותרה האפשרות עכשיו לוותר כמו שויתרו עלינו, או להלחם, ושהיא לא החליטה.

אני לא חושב שיש אפשרות לוותר, לא כרגע, לא על זה.

שלחתי הודעה, היא סיפרה על כך שיש לה קריזות, אמרתי שלכולם. אמרתי שאבוא לחיבוק יותר מאוחר. אמרה שהיא צריכה להיות במצב של להכיל קבלה של חיבוק.

לאט מצטרפות להן המחשבות. אולי יש דברים עליהם צריך לוותר.