את מסורת ישיבת הבוקר היומית על כוס קפה ושיחות טפשיות (אותן שקלתי להקליט ולפרסם בפורמט של פודקאסט) התחלנו לפני כשנה. עם המעבר למשרדים החדשים. הוא אדם גדול, דכאוני ורגיש מדי. אני אני. בתור גברים, השיחות לא באמת משתנות - כדורסל (כדורגל זה עם אחרים), סדרות, רפרנסים עלומים שתכיר אם גדלת בשנים מסוימות או שהית בחברותא מסוג מסוים.
המחליפה של זה שיצא לחופשת הריון ישבה איתנו אתמול והודיעה רשמית שאם היתה איתנו בתיכון לא היה מצב שהיתה מדברת איתנו. אמרתי לה שאני מבין לגמרי, ושבתיכון סביר להניח שלא הייתי מסוגל לדבר איתה בכלל.
היום הוא לא הגיע, ישבתי איתה לקפה, הגיעה אחת נוספת וכך יצא שנגררתי לשיחה על קרם ידיים.
אמא שלה נפטרה יום לפני יום ההולדת שלה בשנה שעברה. כתוצאה מכך, ככל הנראה, היא סרבה לשתף בתאריך יום ההולדת המדויק. אז איחלתי לה מזל טוב ושרתי לה בכל יום, וקניתי שוקולדים ומיני דברים בכל יום. היא אמרה תודה אבל הלב שלה לא היה שם. הוא לא באמת שם כבר תקופה ארוכה. לשאלות ההתעניינות היא עונה בצורה קצרה ולאקונית. לסיפור הבוקר היא לא התייחסה. היא לא רוצה שיהיה שם מישהו איתה, כך זה מרגיש.
יש דברים שאוכל להכיל עם סבלנות של... למי משווים כשמדברים על סבלנות? בכל מקרה, יש דברים שפחות. רק צריך לדעת, פחות או יותר, איפה הדברים עומדים.
ועכשיו - הולך לכתוב תדריך להופעה