אני בסטרס. אני מחזיק את עצמי בסטרס הזה, למה בעצם? צריך לשחרר. צריך לעזוב. צריך ללכת. צריך לישון. ואז אני מגיע אליה, מדבר איתה, משתף, זה כל כך קל לשתף. אבל... כשהגיע רגע האמת פשוט... לא יכולתי. לא הצלחתי. לא הייתי ברגע, הייתי במקום אחר. חשבתי כל כך הרבה שהראש כאב. אמרתי לה את זה. הרגשתי כל כך... useless. היא הסתובבה, חיבקתי אותה. רציתי לבקש סליחה. רציתי לומר משהו, אבל... אני לא מתרץ. וסליחה על מה? על זה שאני בן אדם והתקופה הזאת בכלל, שהמצב הלא ברור הזה איתה, שכל מה שמסביב משפיע עלי?
אני שונא את זה. אני לא יודע מה לומר או מה לעשות.
משתדל להתרכז באיזה מכתב לאיזה לקוח כזה או אחר. לא כל כך מצליח. הצינון הזה עדיין כאן, גם קצת שיעול. לא כל כך מצליח. נכנס לרגע לפייסבוק, סרטונים של כלבים חמודים ואז הסרטון שאני חוזר אליו מדי פעם. טום הנקס מזכיר שגם זה, גם זה יעבור. פשוט תנשום. תרגע. תן לרגע הזה לעבור, כי כמו כל דבר - הוא יעבור.
