אחת שיודעת.

קמתי מוקדם.

זמן זה מצרך כזה

שצריך לגנוב לפעמים. 

בדרך חושבת על זה שדברנו

על סשן חקירות. באה לכתוב 

קצת כדי לחדד לעצמי אם זה

מה שאני רוצה. רוצה! רוצה?

הוא עובד בזה.

רמת סיכון 100%. 

הוא יעשה ממני קציצות. 

___________________

פותחת כלוב. קופץ לי פוסט

של איש אחד.

על לב שבור. על ייאוש. על לוותר.

להיות אדם רגיש בעולם אדיש

זה כמו להתנגש עם משאית בקיר בטון. 

____________________

עוצרת רגע. שולחת חיבוק.

מרגישה הרבה פעמים

שנולדתי כדי להאיר את הדרך.

לאנשים. לרגישים. לרשעים.

טוב יביא טוב. קרן אור. קטנה. 

________________________

מכבה את הקציצות מהפיסקה הראשונה.

על החקירה והקציצות שהוא יעשה ממני,

נדבר אחכ. 

מתחילה להרים את הראש. 

עצמאית. חזקה.

יכולה לשלוט במחשבות שלי.

כל הנזילה הזאת

עושה אותי חצי בן אדם. .

המוח שלי נמס. 

 אני חמה מדיי.רכה מדיי. 

נעימה. מריירת.  

----------------------

אני מנסה לייבש את עצמי.

ככה זריז, בשקט.

מצליחה להרים את הראש

מעל המים ולקחת אוויר.  

יבשה. חדה. מפוקסת.

הכוס מתייצב. גם המוח.

ניצחתי את המערכת. 

_______________

הוא בא,

לא שואל לשלומי. 

רק זורק לי עצם. 

"מי את? מה את?".

אני רוצה להגיד לו

שהנה, חזרתי לעצמי.

שיחפש אותי בסיבוב. 

________________

גיגית. מים. שוב קוקו. 

הוא דוחף לי את הראש לתוך המים.   

"תישתי תישתי,

שלא תתייבשי שוב". 

. 

קמתי הבוקר רטובה. 

טוב, גם אתמול.  

זה כבר דיי שיגרה.

האדון האדיש אוהב את זה,

אני לא.  

הוא דוחף לי 2 אצבעות

ומורח אותי. על הצוואר.

כמו בושם. מבחינתו ככה כלבה

מיוחמת נראת. 

אני לא יודעת איך להסביר לו

שכוס רטוב צריך 

בנתיים בא ה"משיח"

הטכנאי של מכונת כביסה. 

הוא נכנס. מפעיל. שנינו מחכים.

הוא קרוב מדיי.  

מקווה ש"הבושם" של מקודם התפוגג.

הוא בוחן אותי במקום את המכונה.  

העיניים שלו יצאו לטיול על הגינס והחזה.

בנתיים הוא מקשקש לי קצת על מכל מיני

ואז מתאפס.

הוא מחפש משהו.

הוא מחפש טבעת.

אז עזרתי לו עם משפט קליל ונוח, 

"אה! גם בעלי ניסה להפעיל אותה ..."

 זהו. נפל לו הזין/האסימון. 

שלחתי אותו לדרכו. 

המכונה עובדת!

עשיתי כביסה. ריח מושלם של בית.

רק שהמייבש יעבוד לי גם. איפה שצריך. 

אנחנו הפכים.

כל מי שאני- הוא בדיוק ההפך.

בנתיים הרטיבות הזאת בין הרגליים

גורמת לי לאבד את הפאסון מהר מדיי. 

אז אני נאחזת בכל מה שאפשר

כדי להשאר אחת כזאת של אף אחד. 

הבלתי מושגת. בלתי מנוצחת.

"מי הכלבה שלי?" הוא שואל.

אני שותקת. 

"לא כלבה. ולא שלך"

אומרת בלב. רק בלב. 

הוא בנתיים אוסף לי את השיער.

חושף צוואר. לוחש לי כדי שאלמד. 

"אצלי את תמיד עם שיער אסוף".

לא שאלתי אותו למה.

תוך כדי אני מבינה 

שלמצוץ לו, עם הפה שלי,

לא יהיה פינוק. עבורי לפחות. 

רגע לפני שאני מאבדת תקווה. 

אני מבלבלת לו את המוח

על זה שיותר יפה פזור. יותר נשי. יותר סקסי. 

אבל אין עם מי לדבר. אני מבזבזת זמן. 

בקיצור, היום, 

הלכתי לעבודה עם קוקו גבוה. 

לא. לא כי בא לי. 

לא אהבתי את זה.

אבל תפסתי בזווית העין עוד כמה כאלה

שאוהבים אותי אסופה ומהודקת. 

ככה, בגדול, אני בסדר. 

רק קצת חומלת על עצמי,

על מה שישאר ממני

אחרי כל הפסטיבל הזה. 

אין בגדים. אין מילים. 

והשיער? תמיד אסוף. 

עומדת מולו וזזה באי נוחות. 

ידיים על העורף. גוף מתוח. 

הוא מתחיל עם החלק הקל. 

מי את? מה את? 

אני שותקת.

בולעת את הרוק. 

חושבת לעצמי בגיחוך

שאני במצב טוב

שאני בולעת רק רוק.

בנתיים, 

הוא מחכה. 

אני נותנת לו לחכות. 

כי המילים שהוא מחפש

יוצרות לי קצר במוח. 

שקט. דממה.

הוא סבלני.  

נוח לי. נוח לי? 

רגילה שמחכים לי.  

לא רגילה ששוברים לי את הגאווה הזו.