אנחנו הפכים.
כל מי שאני- הוא בדיוק ההפך.
בנתיים הרטיבות הזאת בין הרגליים
גורמת לי לאבד את הפאסון מהר מדיי.
אז אני נאחזת בכל מה שאפשר
כדי להשאר אחת כזאת של אף אחד.
הבלתי מושגת. בלתי מנוצחת.
"מי הכלבה שלי?" הוא שואל.
אני שותקת.
"לא כלבה. ולא שלך"
אומרת בלב. רק בלב.
הוא בנתיים אוסף לי את השיער.
חושף צוואר. לוחש לי כדי שאלמד.
"אצלי את תמיד עם שיער אסוף".
לא שאלתי אותו למה.
תוך כדי אני מבינה
שלמצוץ לו, עם הפה שלי,
לא יהיה פינוק. עבורי לפחות.
רגע לפני שאני מאבדת תקווה.
אני מבלבלת לו את המוח
על זה שיותר יפה פזור. יותר נשי. יותר סקסי.
אבל אין עם מי לדבר. אני מבזבזת זמן.
בקיצור, היום,
הלכתי לעבודה עם קוקו גבוה.
לא. לא כי בא לי.
לא אהבתי את זה.
אבל תפסתי בזווית העין עוד כמה כאלה
שאוהבים אותי אסופה ומהודקת.
ככה, בגדול, אני בסדר.
רק קצת חומלת על עצמי,
על מה שישאר ממני
אחרי כל הפסטיבל הזה.
אין בגדים. אין מילים.
והשיער? תמיד אסוף.
