לפני שבועיים. 8 בינואר 2025 בשעה 18:12
התיישב לנו פיל בחדר, או בעצם פילה.
ככה בתוך הקשר התרחבנו לשלישייה.
התאפקתי מאד לא לדבר על הפילה
כי רציתי להתמודד עם היכולת לדעת ולשתוק.
ככה יום ביומו, ככל ששמרתי בפנים-
התרחקתי בחוץ וחזרתי להרגלים ישנים.
הייתי כואבת בפנים ומחייכת בנימוס בחוץ.
התעקשתי לא לשתף אותו, פחדתי מהסוף שלנו.
הוא שמר עליי או/גם שמר על עצמו. שאשאר שלו.
והוא ניסה לדבר איתי וניסה להפגש או סתם
ניסה לוודא שאני עוד פה. הוא רצה לחבק אותי.
להתנשק איתי. אולי גם לבעול. אבל אני הייתי
כמו הצל של עצמי אז ישבתי בצד והייתי עסוקה
'רק' בלנשום. לא ניפגשנו.
בקשר ביננו השתדלתי להיות קרן אור בשבילו,
זה עניין כזה שלי להביא איתי טוב.
ומה הפילה הביאה לחדר? היא הביאה אותו
להתמודד עם פינות חשוכות בחייו שהעיקו עליו.
אז ככה באלגנטיות הוא ניסה לתמרן ביני לבינה.
אבל מה לעשות? אני לא אוהבת שלישיות. והוא ידע.
והנה אחרי חודש הצלחתי להוציא כמה מילים
שהיו תחביר של "אני יודעת".
לא שמתי נקודה בסוף ההכרזה הגדולה
אבל רציתי שהוא יידע שאפשר להפסיק לשחק
איתי או להסתיר ממני. אני יודעת שיש פילה
ויודעת שהוא לא רק איתי. הוא גם וגם.
וזה לא בסדר. ואולי זה בסדר. ואולי אין לי כח.
לסיכום, הוא לא אהב את האמת. אפילו קצת כעס.
או הרבה כעס? כעס שגיליתי או כעס שיש לו פילה
ולא כלבה או זונה או מה. אחר כך הוא כבר לא כעס.
הוא האשים אותי בחטאים שלו לעצמו ואליי. או אולי
ניסה להסביר איך הגיעה הפילה לחדר ושזאת פילה
עם וותק, היא פילה שהיא אקסית שחזרה.
בכל אופן, אני ילדה מנוסה וניסיתי לראות את
התמונה הגדולה. להשאר קרן אור קטנה.
כי בסוף יהלום הוא יהלום.
לא משנה כמה זמן הוא יהלום,
לא משנה אם הוא נפל והשתפשף,
כל מה שתעשה איתו-
בסוף שתחזיק אותו בין האצבעות,
הוא ישאר מנצנץ, ישאר יהלום.
הוא נשאר/השארתי אותו עם הפילה.
אני נשארתי אני. מעדיפה לבד משלישייה.
וגם עכשיו, גם היום.
נשארתי ילדה, ילדת יהלום.
