"בואי הנה, תתפשטי ותעמדי מולי" הוא שורק לי מהחדר השני ואני מתייצבת. מתקרבת אליו ברגליים יחפות, לא מבינה ולא מעיזה לשאול שאלות. הוא מעמיד אותי ערומה מולו כמו מטומטמת. הכל דומם, אצבע יבשה עוברת על השפתיים שלי, יורדת לצוואר וממשיכה עד הפופיק. אני מרימה את העיניים אליו בזהירות, ואז בום.! המבטים שלנו מתנגשים. כמו מים ושמן חם בנקודת רתיחה. אני מורידה את העיניים מהר לרצפה. כאילו מבקשת סליחה שהעזתי להביט בו בלי לבקש רשות. קשה לי שהוא מעמיד אותי ככה, סתם ככה, בלי להבין אם עשיתי משהו, אם לא צייתתי מספיק טוב, אם לא מצצתי בקצב שהוא אוהב. הדופק שלי מתחיל לעלות ואני משתדלת לנשום רגיל כדי שהוא לא ירגיש שמשהו בפנים מתחיל להשתולל. אני חזקה אני טובה ואני שומרת עליי שלא ינצח אותי מוקדם מדיי. "תירגעי, מה קרה את לחוצה גיבורה שלי? ידיים מאחורי הגב, תזדקפי. עיניים אליי כלבה". אני מזדקפת מייד, מרימה את המבט שוב וצוללת לתוך העיניים שלו. המבט קר. אפילו לא חיוך קטן בקצה השפתיים. יש דממה בחדר. עובר נצח. אינטימיות ששורפת לי בעצמות. אני נשארת לעמוד בדיוק במרצפת הקטנה שהוא העמיד אותי. ברגע הראשון שמתאפשר אני מנסה לבהות באיזה סדק קטן בקיר הלבן, מנסה לסדוק את התחושה המביסה הזו. מהר מאד הסטירה שלו נוחתת ואוספת אותי חזרה למקום. מעט מאד מילים ביננו. העירום שלי כשהוא לבוש לגמרי מחזיק אותי בחבל קצר עד חנק. אני לא זזה מילימטר בלי רשות. הרגעים האלה, קשים ל"גיבורה" כמוני. והוא מושך את הרגעים האלה וגם מחייך ככל שאני מתפתלת. ואז כדי להוציא אותי מהפלונטר של עצמי, הוא מתחיל לפשק אותי עם בעיטות קטנות בין הרגליים "לא מספיק, תפשקי עוד עד שאעצור אותך." הגובה שלי יורד עוד יותר. והוא עוצר אותי ככה, ערומה מפושקת נוזלת והמוח שלי הולך לאיבוד. הוא מתחיל להלך סביבי. אני מרגישה את הרוח על העור שלי. לו רק הייתי יודעת מה זז שם אצלו, לא בין הרגליים. מה זז אצלו בלב- כי אני הכי נרטבת שזז אצל האדיש הזה משהו בלב. ושזה זז, יש משהו חזק יותר באקט המיני ביננו. ברצון שלו להעמיד אותי מולו. להציק לי, לשחק איתי, לקחת ממני, לאלף אותי ולבדוק מה קורה שם אצלי במוח!. כי רק שזז לי משהו במוח, החור שלי מתחיל להכין את עצמו למה שהולך לבוא. וככה, בלי מגע עדיין. רק חבל קצר והוראות ברורות הוא בועט אותי למיטה. ואני כבר יודעת בדיוק איך מצופה ממני להיות מונחת לפניו, הוא אילף אותי לילה שלם ושחור בשביל זה. אני מפשקת רגליים יפה עד שכואב. ומקפלת לכיוון הבטן כמו כלבה שמחכה שישחקו איתה. הידיים מונחות מאחורי הגב, אני שוכבת עליהן ואסור לי להזיז אותן לא חשוב מה! חזה זקוף, הפטמות חשופות ללא הגנה. הוא מביט בי, מחכה שאפתח גם את הפה, כל החורים פתוחים לרשותו. "כלבה טובה, אני אוהב שאת מדייקת". אני שוכבת דרוכה במיטה, נוזלת כמו דלי עם חור. מרגישה היטב את העיניים שלו נעוצות בי ובודקות כל סנטימטר בגוף שלי. וככה מקצה השיערה בראש, הוא יורד למטה ונתקע על הכוס של הכלבה שלו. הוא לא צריך לגעת, הניצנוץ של הרטיבות מציץ שם מבין השפתיים. "את מיוחמת, אה כלבונת?" שתיקה. אני קשוחה לא פחות ממנו. לפחות מנסה. "את רוצה לספר לי מה מייחם אותך?" הוא צוחק ומתחיל לעלות חזרה ומקרב את האוזן שלו לשפתיים שלי כדי שישמע אותי נחנקת. "ספרי לי כלבה, מה מייחם אותך כלכך?". אני שותקת. שונאת לדבר את זה והוא יודע. זה מביך אותי עד עמקי נישמתי. סטירה ראשונה עפה, הלחי שלי בוערת, אני לא מוכנה לחטוף עוד אחת, והנה, חטפתי. " קשה לך אה? אבל הנה, קחי עוד צאנס, אני מקשיב". אני ממלמלת משהו לא ברור. בכוונה, רק שיניח לי ונעבור את החלק המחורבן הזה. כלום לא זז, עוד סטירה עפה ללחי השניה. ועוד אחת בלחי הבוערת ואני כבר שומעת צילצולים בשתי האוזניים ומתחיל להתבהר גם לי מי תישבר פה עוד רגע ומי תספר הכל עד הפרטים הכי קטנים כי הוא לא יניח לי עד שזה יהיה כמו שהוא אוהב. הוא מחייך אליי, אולי צוחק עליי. אבל הוא לא חודר אותי. עומד לו, קשה לפספס. אבל יותר חשוב לו להעמיד אותי במקום. לאלף אותי דווקא עכשיו. אני ממושמעת יותר שאני נוזלת. הוא קשה איתי הרבה יותר כשעומד לו. וכשהוא בועל אותי הוא אוהב לנעוץ בי עיניים ולראות את המבט המובס הזה שלי, זה רק מקשיח לו יותר. ואני לא מעיזה להוריד את העיניים שלי משלו. אני מכירה היטב מה קורה כשאני יוצאת מהקווים. ורק הפחד מחזיק אותי ככה. כלבה שלו. ממושמעת. נובחת. טובה כזו.