פרפרית זהב. תמיד הייתי.
אישה של אנשים. עיניים טובות. וחופש.
כמו רשת מלכוד טובה שכייף ליפול אליה.
רשת בטחון שכייף לגעת ורוצים להתקרב.
ואפילו בסוף. קל להתמכר.
כמו באר גדולה של אנרגיה טובה ומלטפת.
ובסוף- מי שנופל ברשת.
מגלה שאין רשת ואין מלכוד.
יש אולי חבל הצלה
לריפוי רגשות ששכחנו.
וסערות של אהבות שכבו.
וקסמים שיתעוררו עכשיו מחדש ויעשו טוב.
פרפרית זהב
צריכה את הכלוב וגם את המרחב.
כדי שהיא תוכל לספק- כל מה שתצטרך.
להיות לך. בלי להתפרק.
ואני עצמאית ויודעת לעוף לבד.
אבל כשאני נכנסת לתוך הידיים שלך.
יש לך אחריות עליי. אולי על שנינו.
וזה לא גנון. ואתה לא גננת.
כמו שאני לא . רק .כלבה ומאוננת. נכון?
שיש לך פרפר זהב בידיים. אתה תחליט-
אם לשמור עליו חי. צבעוני. שמח. בועט.
או אם למחוץ את האצבעות חזק ולהרוג אותו.
ואני מוצפת כבר שבוע. ונמצאת עבורך.
אבל לא מסוגלת לדבר - עליי.
וכמו במופע. הצגת רחוב.
אני השחקנית שאיתה "הכל טוב!".
כלבה טובה. חור הדוק.
ומאחורי הקלעים. אישה כזאת. לב סדוק?
ואני יודעת שיש לי מקום. ויש לי ערך.
וסיימתי את הגן לפני שלושים שנה. בערך.
ואני שואלת איך עבר היום שלך.
כי אכפת לי. כי אני גם חברה.
ואתה תספר לי בכייף- ואולי לא תתעניין חזרה.
ומה אני צריכה את זה.
ו-האם אני צריכה את זה.?
לפזר אבקת קסמים, בחיים של מישהו אחר.
שלא תמיד יראה אותי. שלא תמיד יבין.
והרצון החזק. הארור. החי הבועט.
לוותר על לקחת. להיות אישה של לתת.
ומלכודת. ורשת. וחבל הצלה.
כמה אני יורדת. ומתי אני עולה?
ומרגע שנפגשנו נכנסתי לו לתוך הידיים.
אני חושבת שעברו אולי חודשיים.
ואנחנו ניצוץ. קרן שמש. החושך והאור.
ויש רגשות. ויש ימים ורודים ויש ענן אפור.
ויש רוח. מנשבת. חמה. וטובה.
ואפשר לפתור הכל גם עם גרם אהבה.
וגם אתמול. והיום. והנה אפילו עכשיו.
אני שלו. ותמיד הייתי. פרפרית של לב זהב.
