לפני כמה ימים חזרתי לקחת גלולות
כי רציתי לתת חוויה של חיכוך ישיר. בלי גומיות.
האיש ההוא היה עבורי גלולת קסם.
החזיר לי את המיניות והאור.
אבל דבר אחד הוא שכח בעצם,
שהוא יכול לבעול אותי-
אבל גם חייב לשמור. (עליי?)
האיש הזה, אולי אדון. מאסטר. שולט?
לא משנה. אולי סתם בנאדם. השאר כבר מת.
והיה לי טוב. אני לא יכולה לשקר.
והוא היה בשבילי החלק שהיה לי חסר.
וזה היה קשר שהתהדק מהרגע הראשון.
הייתי לו. הוא היה לי. ויחד התחלנו לנשום.
וכל מה שהיה לי- הזרמתי רק אליו.
וככה. הפכתי. להיות המובן מאליו.
ואיזה גהנום זה להיות נשלטת?
מרגישה שקיבלתי כדור בלב ובראש.
כי בזמן שאני מקפידה להיות שייכת.
ההוא מתעסק בלהשיג ולכבוש.
וסמכתי עליו. ולא שאלתי שאלות.
כי כל מה שרציתי. זה להאמין בו. ולהיות.
עבורו. בשבילו. ים של אור. קרן של תקווה.
והסתכסכנו שנינו. עם הגדרות של אהבה.
ואם אסגור את הכל- הוא יקפל וילך.
כי כל האור שביננו- נחלש. הסתבך.
מעבר להרי החושך. יושבת ילדה קטנה.
שרק רצתה להיות. גורה. נאמנה.
ואיש אחד גדול ממנה- בכמה שנים טובות.
עיצב בה את הכל. ולימד אותה להיות.
אז מה היה כל כך דחוף תגיד לי אתה.
לתפוס עוד זונה לתפעול.
לשחק. גם איתי. גם איתה.
שברת לי את הכנפיים.
כיבית בי את כל האורות.
תלית אותי בין אדמה לשמיים.
הרסת לי. ואולי גם לך. לא פחות.
ואני בטיפשותי.
הייתי כלכך עסוקה
בלתת אותי. בלהיות עבורך.
להשתפר כל הזמן
ולהנות מהנוף.
ולא שמתי לב. שהזמן נעצר.
The end. ו- הסוף? .
