בא לי לכתוב רדוד. נמוך, פשוט כזה.
בלי להתחפר בתוך הרגשות של עצמי.
לכתוב כמו מישהי נטולת
אינטילגנציה שכלית ורגשית.
בא לי לכתוב כמו מטומטמת.
קצת לפני בוא החורף,
ניפרדנו. או שהוא עזב אותי. לא קריטי.
הוא קצת צדק- לא הזדיינתי איתו מספיק.
הייתי עסוקה במשבר גדול בחיים שלי
ולא הצלחתי להיות כלבת מין מספקת.
אולי לא הייתי מינית בכלל.
אז נשבר לו הזין. וגם נשבר לו ממני.
ובגלל שהוא מחבב אותי וזוכר לי חסד נעורים
של הרפתקאה מינית ייחודית אז הוא משאיר אותי
לידו על תקן ידידה.
והוא אפלטוני וקר ושואל לשלומי כמו
הדוד שחזר מאמריקה ולא ראיתי שנים.
אני מתפלאת כמה מהר הוא שכח מי אני.
אז הזכרתי לו שאני לא בדיוק הטיפוס שצריכה ידידים.
אני גם לא יזיזה. ולא שלום שלום. ואני לא אחת מ.
הכל תקין אצלי. הראש. הגוף. הלב.
ואני הכל. ואם אין הכל- אז עדיף שכלום.
ככה רדוד, נמוך, פשוט כזה. ראש בקיר.
אבל בסוף, לא אמרתי לו כלום.
כמו מטומטמת.