אני לא כל כך מצליחה לישון.
מנסה להתמודד עם הלילה הראשון. בלעדיו.
איש אחד שואל אותי מה מכל הדברים.
הכי מרגש אותי?
ואני מוצאת את עצמי עונה לו "מילים".
אדם שיש ערך למילים שלו.- בעולם של הרבה
מילים בלי ערך. זה מה שמרגש אותי.
הוא מסתכל עליי. אני לא בטוחה שהוא מבין.
ואני מנסה לחדד לו:
"אני רוצה לתת אותי. אני רוצה להאמין."
אחכ שליטה. והשפלות. אולי חוסר אונים.
ושלא יפול לי למניפולציות שאנחנו מזדיינים.
ומתחילה אצלי מסיבת פרידה בעומק הלב.
מהאיש שהצליח לטלטל את עולמי עד כאב.
אהבנו אולי. אולי זה היה רגש אחר?
מה שהיה בטוח שאנחנו שלם שהיה לשנינו חסר.
הוא חיבק עם מילים כי רגשות היו עניין מסובך.
דבר אחד הוא הבטיח. את שלי. אני. כולי שלך.
והגמירה הראשונה בלעדיו היא יותר עינוי מהנאה.
ושמישהו אומר שהוא יגמיר אותי בספירה אני פתאום
נחנקת ובוכה. והכוס שלי עצוב. גומרת בלי אישור?
מתבלבלת בין מותר לאסור. הדמעות בעיניים.
והוא לא ישים עליי ידיים. וגם לא ישאל אותי מי אני
ולמי אני שייכת. לא ישאל מתי אני באה ולא ידע
לאן אני הולכת. ומתי תתקשרי. ואני רוצה סרטון
עם פה פתוח. וכמה היינו צמודים.
מזדיינים כמו גשם ורוח.
הוא פמפם לי תלב. ועכשיו הרגעים של הלבד.
רק כי האמנתי למילים. ונתתי לו יד.
ואוטוטו 5 וחצי. והוא כבר לא יסמס בוקר טוב.
ואולי למילים יש ערך? פתאום אני עוצרת לחשוב.
והיום בחירות. כל אחד יזרוק לקלפי איזה קלף.
ואני בוחרת. אולי רק להיות צעצוע יפה על מדף.
