אחת שיודעת.

בבוקר, כל בוקר כן?

יש שלב כזה שאני עולה

לרכב ונוסעת איזה 7 דק 

עד שאני שוקעת למחשבות

נורמליות. הגיוניות לבוקר. 

תמיד אותו תסריט.

איך הוא מגיש לי את ארוחת הבוקר למיטה. 

סתם. לא. לא קרוב.

איך השפתיים של הכוס שלי

מתיישבות על הזין שלו.

כאילו מתנשקות עם הזין שלו

נשיקה אירוטית.  והזין עטוף

ונכנס וחודר אותי עד ה.ס.ו.ף.

ותמיד אח"כ בתסריט ההוא. 

אני רואה איך האגן שלי מתחיל

לזוז. למעלה למטה. לכל האורך.

הכל בראש.  מחשבות מזיינות. 

זהו. לא גמרתי. כי אסור לי.

אבל אמרתי את זה. 

ועכשיו אפשר להתחיל את היום הזה

נורמלי? כי אתמול היה יום לא משהו. 

היום אהיה ילדה טובה. כלבה טובה. 

ואולי אפנק אותנו גם בצייתנית. 

יאללה. מחשבות- "עמוד. דום!".

ומה יהיה איתי. מתי אפסיק להתנגש?

אולי ביום שהכוס שלי- יכנס למייבש. 

אבל עד אז. יש לי ללכת על ביצים. 

ולפחד קצת לא יזיק לי- ולהעיף את הקוצים. 

ורק עם האגן.

למטה. למעלה. וחוזר על עצמו.  

קדימה כלבה. זריז. 

תפתחי את הרגליים.

אין לי זמן היום לטפל בך ריגשית. 

היום נטפל בך קצת במנטלי. 

את תאהבי. שיעור חדש. סדנא מעשית.

ותיהי מרוכזת אה? כלבה עם בעיית זכרון. 

אבל- אני לא גננת. ואת לא נמצאת בגנון.

הנה מתחילים. את שקטה. סקרנית. 

בסוף תיהיי כלבה נהדרת. כרגע את רק בינונית.

אל תיפגעי. את משתדלת. ככ רוצה להיות. 

והיום תאונני מולי זונה.  אני רוצה לראות. 

את החור המכווץ שכ"כ רוצה לקבל. 

כוס רעב. נוטף. צמא.  שנעים להסתכל. 

אז היום בשיעור. שיעור קליל. נטול כאבים. 

היום נתעסק רק בסימן. או אולי בשפת סימנים. 

שפה חדשה. למיוחמות מתקדמות. 

היום נלמד לבקש. בלי תחנונים. בלי אנחות. 

תאונני. תרעדי. תראי לי את החור. 

ותעצרי ותלמדי. איך מעכשיו תבקשי לגמור.

בלי מילים. בלי להתחנן. בלי למה  בלי איך. 

את רוצה לגמור? תסתכלי לי בעיניים ותתחילי לחייך.

תלקקי את השפתיים.

כמו שאת מלקקת דבש. 

תחייכי זונה. חיוך מבקש. חיוך מבוייש.

תחייכי.  תראי לי שאת מיוחמת.

תחייכי ובלי קול. תראי לי שאת מתחננת.

חיוך רעב. מאולץ. שאראה שהגעת לקצה.

תחייכי כי יפה לך מנטלי. וכי ככה אני רוצה.

את נבונה ונבוכה. ואני יודע שאת לומדת מהר.

רק בדיוק ובביצוע את עוד צריכה להשתפשף. להשתפר.

אז. כלבונת. לחזור שוב? או שהבנת את השיעור? 

כשאת בקצה. מעכשיו.  רק חיוך מתחנן- יקבל אישור.

ואת תחייכי זונה. את תחייכי. ותבקשי יפה. אני יודע. 

את הרעידות בגוף שלך.רואים. ואת האנחות אני שומע.

הו. את מבינה מהר.כן. ככה. מבוייש.  טיפה היסוס.  

תיהי טובה. עיניים בוהקות. תבקשי בנימוס. 

הנה. זאת את. קטנה.

מכשכשת  כמו כלבה בטבע. 

והחיוך שלך יגמור.

בספירה איטית.

כשאני מגיע ל-7. 

. 

-תגידי, מה את רוצה?- 

הוא פותח את השיחה בטון צורם

שגורם לי להתכווץ. כמו בוקס בבטן.

אני לא רגילה לקבל ממנו כעס

על עניינים רציניים. של קשר. של חיים.

לכל היותר אני רגילה שהוא מעמיד אותי במקום.

ושוטף אותי וסוטר לי אבל זה רגיל. ככה כל יום. 

ושוב אני שותקת וכל כך רוצה להסביר.

ושוב מחפשת מילים וכאילו נתקעת בקיר.  

ואני מרגישה לא בנוח. כאילו חורצת דינים.  

ואיפה אני לא מדייקת. כשאני יורקת מילים?

מה אני רוצה? מה אני רוצה..

אולי בלי "מה". אולי רק "רוצה".  

ואם היו פחות איסורים ביני לבינך.

אז הייתי מבקשת. ככה פשוט. את כולך. 

ובעולם מקביל אני לא צריכה

להתנצל או לרמוז ולבקש או לשאול. 

בעולם אחר הייתי דורשת. 

והייתי לוקחת.  ה-כל.  

אבל יש אילוצים. ומציאות שתוקעת. 

וכן-אני רוצה. ואסור- אני יודעת. 

ויש איזה עניין עם יחסים של שליטה ומרות. 

כאן הכל עולה ביוקר.אין מקום לשום טעות. 

ולפעמים זה מרגיש שאם חלילה? נתאהב?

זה חוסר אחריות שיביא גיהנום וכאב. 

ועדיין הייתי רוצה שתאהב אותי מעל הראש.

ותוך כדי תזיין אותי על 4 ותספור לי עד שלוש. 

ואולי.

אני רק רוצה שתאפשר- בעיקר לעצמך.

עוד קצת לשחרר - אולי גם בשבילך. 

כי שיחסי שליטה מתערבבים עם רגשות

לפעמים פוגשים פסגות חדשות. 

ואתה יודע.

לדעתי בדסמ בשילוב זוגיות זה סקנדל. 

ואני אומרת את זה בלי בושה. ככה בקול. 

כמו לחבר צינור מים - לתוך שקע חשמל. 

כמו להקיא ולהמשיך לאכול. 

ורק הניסיון מלמד בסוף- שהנה.  כך או כך. 

איך תהיה ה"אדון". ואחכ תזרוק את הזבל לפח? 

ותוריד את הכביסה. ותשטוף את הכלים. 

ואל תשגע אותי. ותוציא את הילדים. 

אז מה אני רוצה? נו. תנחש. 

אותך עם לב פתוח. נינוח. לא חושש.

ואולי גם לוהט. ותוסס. ונסחף. 

ובלי מליון מילים שאני מורחת על הדף.

ושתאפשר לרגשות לתפוס אותך יותר.

ותשאר אותו נכה ריגשי. רק קצת אחר. 

הרבה יותר קשה. קשוח.  אולי רכושני?

ותיזרום לי בורידים עד שאשכח לרגע מי אני. 

בלעדייך. 

ואני רוצה להתבלבל עד אובדן הכרה. 

ולהזדיין. ולהתפתל. גם אם אני קשורה. 

ולהיות שייכת. מסומנת. ככה מקרוב. 

ולהיות מאולפת גם שמישהו שורק לי ברחוב. 

גבר. או שולט. אולי קבוצת גברים?

כלבה טובה תמיד תחזור בריצה. לבעלים. 

אני כאן. כל כולי. בשבילך.

עם מליון רגשות שיעצימו אותך. 

ולא. אני לא רוצה שיהיה לך רע. 

להפך. באתי למלא לך כל מה שחסר. 

אני כאן. על הרצפה. מבקשת להתמסר. 

ואני אהיה עצמאית רק כדי שנוכל  לטפס. 

ונגיע גבוה. לנוף מושלם שלא תפספס. 

והפנטזיות משחקות אצלי תופסת

כולם רצים. כלום לא עומד במקום.

ואולי אני כלבה קצת מורכבת.

אבל גם החברה הכי טובה. 

שהכרת. והיתה לך.  עד היום.  

ואני מקווה שבסוף תאנח ותירגע.

אחרי המציצה. והזיון. אחרי שתגמור. 

ואולי אפילו עוד תגיד לי תודה

שיש לך כלבה  שהיא גם קרן אור. 

ו... "טוב שאת עקשנית"

ו... "יאווווו כמה את רגישה." 

ו... "הלב שלי-שלך." 

כלבה. זונה. אישה.

 

אני רוצה שתהיה חבר שלי. 

ותאהב אותי באמת. לא סתם. 

ושאשחק לך במוח

אתה תמצוץ לי הדם.  

ותשים את הלב שלך מולי. 

ושהלב שלך יטפטף על שלי. 

ותמרח לי את הפנים. 

מהמצח עד הצוואר.

ובא לי שכל מה שיש ביננו

ישאר ככה. שונה. סוחף. נסתר. 

ובא לי שלא תפחד.

להיפתח. להתרגש. להרגיש.

ובא לי שזה יעצים אותך.

יעצים ולא יחליש. 

ובא לי לפתוח את הרגליים.

חזק. כמו שתגיד לי. הכי רחב. 

ובא לי לקבל את הסטירות שלך. 

שמגיעות לי. ותמיד מגיעות. גם עכשיו. 

ובא לי שתזיין. תשפיל ותכניע. 

ובא לי שתשרוק לי. ותוך שניה אני אגיע. 

ובא לי שתחנך אותי. בלי להתגמש. 

ותשבור ותאלף. ותפרק. ותשתמש. 

ובא לי שתקשור אותי

 ותראה לי את הדרך.

להיות זונה טובה.

קטנה כזאת בלי ערך. 

ובא לי את הכל. בכח. בעוצמה. 

ולהכניס את הראש לתוך האדמה.

כי אני מתביישת ואולי נבוכה. 

להיות קטנה. שפוטה. כנועה. 

ואני אוספת את השיער

ומבצעת הכל לפי ההוראות.

ומוצצת אצבע אצבע- 

ואת כל הגחמות.

ובא לי שתאהב אותי. 

כן אדוני. ככה מסתבר. 

ובא לי שבין סטירה לסטירה 

אתה תדאג לקרב אותי יותר.

ובאביב. לפני שמגיע הזמן שלי ללכת. 

אתה תמצא במחסן

את האזיקים ממתכת. 

ותאזוק אותי ממש רגע לפני שהכל נגמר. 

אתה תעצור. ותגיד לי.

בואי כלבה. תישארי. גם אני נשאר.  

ונעשה ביחד עוד סיבוב.

אולי עוד רבעון של סקס אחר.  

ובא לי שבין זיון לזיון. 

נשב. נצחק. נדבר.

בסוף נרדמתי עם התחתונים למטה

כשהמילים שלו עוד מהדהדות לי בראש

הוא מתאר אותי. בדקויות. משרטט. 

ומעביר אותי שוב בניגוב

את כל השבילים הצדדיים שעברתי. 

איך מגאוות עולם שהייתי

הוא קיפל אותי קטן קטן.

לשפחת מין נאמנה. יפה. רוצה כזאת.

ואני שואלת את עצמי. לאן אני ממהרת?

ואולי כשאני זוחלת ונגררת על 4.

אני מתקדמת יותר מהר מימה שאני צועדת על 2.

ואם כבר אנחנו עוסקים במספרים. 

אולי זאת הדרך להיות כלבה נהדרת. מס 1. 

ואת תנוחה מספר 3  אני עוד לא ככ זוכרת. 

והוא מקפיד לספר לי עליי.

שם בפינה של החדר. 

איך אני רצה אליו כשהוא מסמן לי. 

ואיך השדיים זזות מצד לצד. 

וגם על מבט עיניים אחד. 

שאומר לי לפשק יפה את הרגליים. 

ולחייך. ת-מ-י-ד. ולבקש. ולהקפיד. 

וסטירה מאפסת על כל "אני רוצה". כי 

כבר חודשיים שאני רק -מבקשת-.

ולהיות כזאת קטנה. ופחות ה-מתעקשת.

ועוד הרבה כאלה רגעים

שנשמעים סיפורי אגדות.

אבל אני אחת כזאת.

שצריכה ואוהבת. וחיה. על קצוות. 

ועוד לא יצא לו להשלים עם האישה שאני. 

או שכן יצא. כי קצת קשה לפספס.

אבל זה נראה ככה- שעם כלבת מין

הרבה יותר כייף לשחק.

ואני מתלבשת. וגם מקלפת. וגם ערומה. 

ואני טובה. והרבה מבקשת. ולפעמים איומה.

והוא חונק לי את כל שגעונות הגדלות. 

ובועט לי בתחת. לעוד טיפה השתדלות. 

ולמצוץ בלי תלונות. ופחות קרירות. ויותר בחום. 

ואולי אני עוד לא הכי מושפלת. 

אבל כן הכי למטה שהייתי עד היום.

והוא מחסל לי את המבט התוסס. 

ומשאיר לי רק את ה-רעבה-.  

ואני אהיה. שקטה כזאת. 

שפחת מין. נשלטת טובה.

ולקינוח. בסוף. כי אני הרי חייבת.

אני רוצה. אני צריכה. אני אוהבת. 

בבקשה אדוני. תאפשר לי? 

תן לי לגמור. מהר. נו. קדימה. 

כשאני בקצה אין פשרות. 

אין חבר טלפוני או אבא ואמא. 

בבקשה. אדוני. תן לי.

אני מבקשת. אני חייבת לס.י.י.ם!

אעשה הכל. מבטיחה. ונראה לי?

בסרטון הפורנו הזה-  שאתה מ.ב.י.י.ם.

 

 

האופי שלי, המיוחד הזה.

שכובש. ומצחיק. ועושה נעים..

משחק עם עצמו נחום-תקום.  

ואני כלבה כל כך טובה לפעמים. 

וכמה (ל)פעמים יוצאת לי השולטת.

והיא כאן כדי לשמור עליי? 

או כדי לספק מצע רך ונוח

לסל של עונשים. רעיונות חדשים. 

ומה יהיה איתי? מה הכי קל..

ואיך אני מתמודדת בחנק עם הקשים.

לפעמים זה מרגיש שצריך לכלוא אותי. 

קשורה במיטה. מחכה. שקטה. 

כל הזמן. טובה כזאת. 

ומנוטרלת מלעשות שטויות. 

מנוטרלת ממחשבות מורדות. 

שומרת על הפה שלי. פתוח. בלי מילים. 

כנועה. מחכה. שתבוא. ותיקח. ותלך. ותחזור.

ותלחש. ותרגיע. תאהב. ותבעל. תאלף. תחנך.

לא חשוב באיזה סדר. 

כי אשרוד את הכל.

גם אותי. גם אותך. 

כי אני אוהבת לנצח.

גם אם זאת הדרך שלך.

והמסע הזה ביחד

מסוכן כמו צניחה חופשית.

ולא בא לי שיגמר.

ולא בא לי שתשחרר. 

ואני הכי עצמאית. 

ולפעמים צריכה אותך יותר. 

אז תקשור. תקשור חזק.

בפלונטר כזה סבוך.

ידיים מאחורי הגב. 

פה פתוח. ראש הפוך. 

תקשור שיהיה קשה להתיר

שלא אוכל לברוח. 

פלונטר כזה של סכין יפנית

שלוקח מלא זמן לפתוח. 

תקשור לי  את המבט.

את הגוף. את האופי. את הלב. 

תקשור אותי ככה מתוח.

אני יודעת לנשום שכואב. 

תקשור בלי רגש. בלי מצפון.

בלי את בסדר. בלי ככה נוח?

תקשור תקשור. בלי להתחשב.

תקשור ותבעל לי גם ת'מוח.

 

לפעמים אני מרגישה שהתמזל מזלי,

גם בסיבוב מס' 2 . כאן. באתר הזה. 

ואני. עשיתי הפסקה של יותר מעשור

בין סיבוב לסיבוב כן?

וניסיתי. באמת שניסיתי להחליק ולחיות חיים

של אדם נורמלי. והנה. כשלתי?  ואני כאן.

נעמדתי מול הדלת ונקשתי.

ספונטני. בלי לחשוב מה אני עושה. 

והנה מישהו מחכה לי בדלת. בכניסה.

 קצת מוזר. אבל לא הכרתי את הפנים. 

והוא ההפך הגמור שלי או בעצם החלק המשלים.

כמו הנעל. של סינדרלה. טוב. לא נעל. לא נעל. 

והוא לוקח ומשכיב אותי על מיטה. זריז. 

עם הבגדים. לא לאבד זמן. מחליט לאשפז אותי. 

את האבחון הוא עושה לי תוך כדי  שהוא

מזריק לי את התרופה ישר לוריד.

ואני שוכבת. לא כנועה אבל מסוחררת.

מנסה להרגיע את עצמי ולוחשת לו 

שהחומר שהוא מחדיר לי לוריד עכשיו

הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שאני מסוגלת לקבל. 

ולרגעים אני רוצה לקום מהמיטה. 

ולרגעים אני רק שוכבת בפישוק רגליים ומחכה. 

ובפיסת העבר שלי. שמדברת על גיל 25 בערך.

הייתי סקסית.  שובבה. ועשיתי בדסמ. צפוף כזה. 

אבל-  ואבל גדול- 

לא קרוב בשום דבר למה שאני עוברת היום.

ובזמנו. עם כל ההצגות שאפשר להפיק.

והפקתי. סמוך עליי. שחקנית ראשית.

נשארתי אני. גאווה של אישה. ראש מורם. גם התחת.  

והייתי נהדרת. באמת. אבל- לא שיחררתי את

הכבוד היפה שלי. כי אהבתי אותו.

וככל שאיפשרו לגאווה שלי להרים ראש.

איפשרו לשליטה להתרחק. אני בעטתי בה. 

והנה. חודשיים אולי. ואני כבר ערומה על המיטה. 

וגם מפושקת. בראש. קודם בראש.

חוזרת לחיים. למיניות. לעצמי. 

והתגעגעתי אליי ככה. מרוגשת. רכה. מקבלת.

וחלצתי נעליים והשארתי גם את הגאווה

היפה שלי על השטיח בכניסה לחדר. 

ואני מורידה את הראש כשאני נכנסת בדלת.

או סתם שצריך. וצריך. מלא פעמים.

אני מקבלת סטירה בלי להחזיר אחת.

ואני פותחת את הפה. גם סתם.  כי הוא אמר. כי בא לו.

"כי ככה כלבה צריכה להיות. ככה זה שאת מאולפת".

ואני זזה המון. כי לא נוח לי. 

ואני נגררת בחדר על הרצפה

והכוס שלי רטוב ואני משאירה סימנים. 

ואני זוכרת תנוחות. ככה פשוט. לפי מספרים. 

ולפעמים אני שואלת בקול רם.

איפה אתם? הגאווה. הכבוד שלי. 

כולם בפרפורי גסיסה אחרונים.

ואני עדיין מחפשת אותם כדי להאחז בהם.

רגע לפני שאני מבקשת רשות. ללבוש תחתונים.

לעשות פיפי. לגמור. להיות. לחיות.

והוא אוחז בחוטים. מחבר חלקים.

דורש כשבא לו. דורס אותי שצריך. ומנסה להבין-

איך האישה העדינה הזאת.

שמבלבלת תמוח כל היום. 

שותקת כל כך יפה כשהוא משפיל אותה. 

ולפעמים הוא נדרש ממש לעצור-

רק כדי לדובב אותה. 

וכמה ניגודים. ופחדים. וקולות. ושברים.

וביום יום אני מסובבת את העולם.

בקלות. על אצבע אחת. בסיבובים. 

ואז בלילות. אני נאבקת עם המוח

ונחנקת בשיחות. על סקס. ועל חיים. 

סימני קריאה כבר למדתי להסיר מולו. 

וקטנה. ומבט מושפל. ולא נחשבת. 

והר געש של רגשות יש לי לתת לו באופן אישי. 

ששורף אותי ואולי גם אותו- הנכה הריגשי. 

וכל יום.

למרות שהוא מאד משתדל לא להראות.

הוא אוהב אותי יותר ונכנס לדקויות.

והוא מטלטל. ומסתכל עליי.

מחייך כזה. רגוע.

וכל יום. הוא הופך אותי.

לכלבונת. צעצוע.

צעצוע כזה מבריק. יפה. מאתגר. משופשף. 

הצעצוע שהוא בחר. והכי אוהב. על המדף.  

 

שרשרת. רועשת. על הצוואר והידיים. 

אני נדרשת לאונן עם ידיים קשורות. 

"זה הזמן שלך כלבה." הוא לוחש שלי. 

כל זה לא לפני שהוא מרח אותי על

הרצפה בחדר והזכיר לי ש:

"יש לך 2 מילים שהן שלך הערב יפה שלי. 

כתום אם את רוצה להאט. 

אדום אם את רוצה לעצור. בסדר כלבה?"

כן אדוני. כן. תודה.

ביני לביני. אני אחנק טוב טוב לפני שאשתמש בהן. 

- לפעמים אני מרגישה שבגלל השקט 

שלי. כשאני קטנה. מזויינת ומושפלת-

קשה להבין מתי ואם בכלל. אני. נשברת. 

ואני לא. אני לא נשברת. אני נושמת ובולעת

את כל מה שהוא יתן לי. כי אני מנוסה מספיק. 

וכלבה בחסד?  סתם סתם.

אבל אם אשבר מנטלית בסוף. זה רק

כי  הוא. חתיכת נכה ריגשית. לפעמים. איתי. 

אבל אני פה. ונענשת בגבורה. כלבה טובה.

הוא מסתכל עליי, מעיף למיטה. מפשק אותי חזק.

ובועל אותי כמו כלבה. מנוטרלת.

ידיים מאחורי הגב. כל המשקל שלו עליי.

הוא מזיין ואני נאבקת על נשימות . חנוקה. 

מרגישה אותו נכנס. ויוצא. מפמפם עד הסוף. 

נושמת. מרטיבה לו תזין עם הכוס שלי. 

הפנים שלו מולי. הוא מביט בי מזויינת. 

"תפתחי תפה. כלבה. עוד. הכי גדול שלך" הוא מורה לי. 

אני פותחת. מהר. שלא אקבל עוד אחת מצלצלת.

פותחת. והוא. יורק לי. לתוך הפה.

אני נגעלת. מה! מנסה להתעלם.

"תבלעי כלבה. קדימה. כן. בדיוק ככה."

ועוד אחת. ולבלוע. בדיוק. 

אני מנסה לסגור את הפה. אבל הוא ממהר

להחזיר אותי למקום.

"תפתחי תפה. לא אמרתי לך לסגור. נכון?!".

והקטנות האלה. הדקויות. שאני מנסה לגנוב אותו. 

והוא מקפיד על כל תנועה שלי. על כל סנטימטר

בגוף שלי. את הכל הוא לוקח. ובהכל משתמש. 

הוא מזיין.  ואני עם פה פתוח.

מושפלת. מחכה ליריקה הבאה. 

כל הגוף שלי רוקד על הזין שלו.

וזה מגיע. והוא גומר. שואג. נושם בעצמו. 

מנגב את המיצים שלי ושלו - עליי. 

"כלבה טובה שלי. איזה חור רטוב וחם את.".

הוא מחמיא לי? וצוחק. ומה מצחיק?!

"עכשיו זה הזמן שלך כלבה שלי. תאונני. 

רק. אל תשכחי. *לבקש*  כשתירצי לגמור". 

מאוננת. מנסה. כל כך רטובה. 

אני לא מצליחה להתרכז.

מתי לעזאזל יגמרו כל שיעורי ה-לבקש.

הוא יושב מולי. כאילו מחכה לי.

אבל אני צריכה אותו לידי כשאני מאוננת.

ואני מבקשת שיתקרב. והוא בא. בטוב ליבו נצמד אליי. 

מלטף את הלחי. ושוטף לי תמוח. כמו שאני צריכה. 

"גורה קטנה. ילדה טובה-" הוא לוחש לי באוזן.

"איזו כברת דרך יפה את עוברת. 

מי היה מאמין . כלבה שלי. 

שאת תיהי הזונה הכי טובה שהיתה לי. 

תיראי אותך. מתפתלת. מבקשת לגמור.

מבקשת לעשות פיפי. לא זזה בלי אישור.

מושפלת.  כמו שאת אוהבת. נכון כלבה? 

ואני אוהב. כל כך אוהב. את המבט החזק בעיניים שלך.

החזק והמושפל. הכנוע. המזויין. החסר אונים. המיוחם. 

רק העיניים שלך מדברות כלבה.

כי קשה לך לדבר אה? להודות. לבקש ממני. 

את עוד תלמדי לדבר. את תלמדי כלבה שלי. 

אני אלמד אותך לדבר. ולבקש. ולהתנשק. ולהודות. 

אני מבטיח לך. 

הוא מתקרב. ודוחף את הלשון שלו לפה שלי

לעוד דקות ארוכות של אינטימיות.

זונה קטנה שמתקשה מאד. לאינטימיות. 

ואני. מרגישה את הדם זורם לי בגוף

כשהוא משחק עם הלשון שלו בפה שלי

כשאני מאוננת. ומה קורה לי.

הוא נותן לי בונוס של  זיון אצבעות. ב-2 חורים. 

ואני מבקשת לגמור. כמו ילדה טובה. רעבה. 

הוא מחייך. מלטף. מעכב אותי. ואז מאשר. 

ואני גומרת וגונחת את אחת הגמירות

הטובות והארוכות שהיו לי. אי פעם?

ונושמת. מתנשפת. מוצפת. 

ולא שוכחת. לא שוכחת להסתכל לו בעיניים. 

ולהגיד בסוף. תודה אדוני.  סיבוב ראשון. 

 

בואי. בואי בואי. תתקרבי. עוד קצת.

תסתכלי לי בעיניים. נו! זריז. 

- כל פקודה את צריכה פעמיים כלבה? הוא שואל. 

- לא לא. אני סתם. מפחדת. כן אדוני. אני פה. 

-מימה את מפחדת??? 

-,שאתקרב..  ותדפוק לי סטירה.

חחחחחחחחחחחחח. 

אל תפחדי מסטירות יפה שלי. 

זה קטן עלייך כבר. כמו פרק קודם. עונה שעברה.  

את מרטיבה כמו כלבה טובה שאני סוטר לך. 

אבל- יש דברים שמפחידים אותך הרבה יותר. 

-כמו מה?? אני ממהרת לשאול אבל לא באמת

רוצה לדעת. מה. הוא. כבר. יודע. עליי. 

- "למשל. להיות קטנה כזאת. "לא נחשבת". 

או חסרת אונים. מנוטרלת. תלותית.  נכון כלבה?"

- נכון אדוני.  אני לא. גם לא רוצה להיות. 

- נכון. את לא. אבל- זה יתפתח אצלך. מולי. 

ככה זה בתהליך של אילוף. נותנים הכל. 

אז. אני חושב. שיהיה נחמד. שלא תבקשי רק

לגמור כשאת מיוחמת. או למצוץ לי שאת מתחנפת.

יהיה נכון שתבקשי גם לעשות פיפי. למשל. לדוגמא. 

אני שותקת ובאמת מנסה להבין.

מה נשאר לו עוד לקחת ממני?  

- לא לא אדוני. זה צפוף מדיי." אני שוללת. 

זה מלא לבקש. כל יום. כל היום. דיי נו. בבקשה." 

"אז בואי נעשה ככה." הוא מסכם. 

תישתי היום. יותר. תתאמני יפה שלי. 

את חושבת שתסתדרי לבד עם כמות לשעה? 

או שאת צריכה עזרה? - אני מסתדרת. תודה.

תישתי כלבה. זה יעזור לך להצמד לי לרגל. 

להיות מאולפת. מחכה. מאופקת.

תחשבי שאני מוציא אותך לטיול להשתין. 

ובגלל שאת כל כך אוהבת וגם גרועה בלבקש.

אני מציעה לך שלא תתאפקי. 

שלא יעלה לך השתן לראש. 

אני רוצה שנתייעל. כל פיפי.

פעם אחת תבקשי לשבת באסלה.

וכשאאשר לך. תתיישבי. 

פעם שניה- תבקשי לשחרר. להשתין. את איתי? 

- לא. כאילו כן. אני אנסה. 

יופי. בהצלחה כלבה שלי. 

אמרתי לך. את עוד תתחנני לסטירות שלי.

תתנהגי יפה. יהיה לך קל יותר. 

עכשיו. לכי.  שתי כוס מים קרים.

תירגעי.

 

 

"הגיע הזמן שתביני את המקום שלך". 

הוא שוטף אותי עם מילים קרות. 

ואני מתחננת למילה חמה. רק אחת.

שתחמם אותי. מילה. עם רגש. כוונה.

"תכרעי כלבה". כן. ככה. מולי. עם בגדים.

"יש לך גוף יפה. גם כוס. גם פנים."

והמבט המתחנן. והחיוך הנבוך. 

"את חידה לא פתורה. מפותלת. מבוך."

הוא מעמיד אותי בפינה. ימים מלאים.

יד על צוואר.  גיהנום של עונשים. 

אני מתחננת. תן לי יחס. של אישה. של  שווה. 

הוא מחייך. ומשפיל. זונה שלי. את צריכה אהבה?

מפשיט במבט. בזלזול. במהירות.

שולט גוף ונפש. מעניש. על. כל. טעות.

"זה מה שרצית כלבה. הנה. קיבלת! תהני!

את מחלקת לי ציונים? תתייסרי. תתחנני"

בואי יפה. תפתחי ת'פה. תמצצי.  תחת גבוה. 

המילים שלך יעמדו לך עמוק בגרון.

את תלמדי לבקש. תתחנני לבלוע.

והוא עובר. תופס תנשמה. חונק את הלב

מרגיש כמו שונא. ומבט של אוהב.

והוא יבעל אותי. גם אם אהיה יבשה. .

ואולי אבכה מכאב.  ואולי אמות מבושה. 

ובקצה החדר

הוא מדליק אור חלש 

קטן כזה. עמום. 

והוא בועל וצוחק 

"חור רטוב. כלבה טובה.. את כלום!."

או שבעצם. את זיון טוב. חזק. נהדר. 

אולי נחשוב ביחד. איזה דירוג. איזה מספר?? 

מ1-10. בואי גיבורה. תני לי ציון. 

כמה כייף לך להיות 

 רק כלבה. רק חור. עוד זיון."