לפעמים אני מרגישה שהתמזל מזלי,
גם בסיבוב מס' 2 . כאן. באתר הזה.
ואני. עשיתי הפסקה של יותר מעשור
בין סיבוב לסיבוב כן?
וניסיתי. באמת שניסיתי להחליק ולחיות חיים
של אדם נורמלי. והנה. כשלתי? ואני כאן.
נעמדתי מול הדלת ונקשתי.
ספונטני. בלי לחשוב מה אני עושה.
והנה מישהו מחכה לי בדלת. בכניסה.
קצת מוזר. אבל לא הכרתי את הפנים.
והוא ההפך הגמור שלי או בעצם החלק המשלים.
כמו הנעל. של סינדרלה. טוב. לא נעל. לא נעל.
והוא לוקח ומשכיב אותי על מיטה. זריז.
עם הבגדים. לא לאבד זמן. מחליט לאשפז אותי.
את האבחון הוא עושה לי תוך כדי שהוא
מזריק לי את התרופה ישר לוריד.
ואני שוכבת. לא כנועה אבל מסוחררת.
מנסה להרגיע את עצמי ולוחשת לו
שהחומר שהוא מחדיר לי לוריד עכשיו
הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שאני מסוגלת לקבל.
ולרגעים אני רוצה לקום מהמיטה.
ולרגעים אני רק שוכבת בפישוק רגליים ומחכה.
ובפיסת העבר שלי. שמדברת על גיל 25 בערך.
הייתי סקסית. שובבה. ועשיתי בדסמ. צפוף כזה.
אבל- ואבל גדול-
לא קרוב בשום דבר למה שאני עוברת היום.
ובזמנו. עם כל ההצגות שאפשר להפיק.
והפקתי. סמוך עליי. שחקנית ראשית.
נשארתי אני. גאווה של אישה. ראש מורם. גם התחת.
והייתי נהדרת. באמת. אבל- לא שיחררתי את
הכבוד היפה שלי. כי אהבתי אותו.
וככל שאיפשרו לגאווה שלי להרים ראש.
איפשרו לשליטה להתרחק. אני בעטתי בה.
והנה. חודשיים אולי. ואני כבר ערומה על המיטה.
וגם מפושקת. בראש. קודם בראש.
חוזרת לחיים. למיניות. לעצמי.
והתגעגעתי אליי ככה. מרוגשת. רכה. מקבלת.
וחלצתי נעליים והשארתי גם את הגאווה
היפה שלי על השטיח בכניסה לחדר.
ואני מורידה את הראש כשאני נכנסת בדלת.
או סתם שצריך. וצריך. מלא פעמים.
אני מקבלת סטירה בלי להחזיר אחת.
ואני פותחת את הפה. גם סתם. כי הוא אמר. כי בא לו.
"כי ככה כלבה צריכה להיות. ככה זה שאת מאולפת".
ואני זזה המון. כי לא נוח לי.
ואני נגררת בחדר על הרצפה
והכוס שלי רטוב ואני משאירה סימנים.
ואני זוכרת תנוחות. ככה פשוט. לפי מספרים.
ולפעמים אני שואלת בקול רם.
איפה אתם? הגאווה. הכבוד שלי.
כולם בפרפורי גסיסה אחרונים.
ואני עדיין מחפשת אותם כדי להאחז בהם.
רגע לפני שאני מבקשת רשות. ללבוש תחתונים.
לעשות פיפי. לגמור. להיות. לחיות.
והוא אוחז בחוטים. מחבר חלקים.
דורש כשבא לו. דורס אותי שצריך. ומנסה להבין-
איך האישה העדינה הזאת.
שמבלבלת תמוח כל היום.
שותקת כל כך יפה כשהוא משפיל אותה.
ולפעמים הוא נדרש ממש לעצור-
רק כדי לדובב אותה.
וכמה ניגודים. ופחדים. וקולות. ושברים.
וביום יום אני מסובבת את העולם.
בקלות. על אצבע אחת. בסיבובים.
ואז בלילות. אני נאבקת עם המוח
ונחנקת בשיחות. על סקס. ועל חיים.
סימני קריאה כבר למדתי להסיר מולו.
וקטנה. ומבט מושפל. ולא נחשבת.
והר געש של רגשות יש לי לתת לו באופן אישי.
ששורף אותי ואולי גם אותו- הנכה הריגשי.
וכל יום.
למרות שהוא מאד משתדל לא להראות.
הוא אוהב אותי יותר ונכנס לדקויות.
והוא מטלטל. ומסתכל עליי.
מחייך כזה. רגוע.
וכל יום. הוא הופך אותי.
לכלבונת. צעצוע.
צעצוע כזה מבריק. יפה. מאתגר. משופשף.
הצעצוע שהוא בחר. והכי אוהב. על המדף.
