אחת שיודעת.

זה מטריד אותי. כבר כמה ימים.  

וזה מנהל אותי גם שאני בועטת בזה.

מה יהיה הלאה. אם יהיה בכלל. 

מה אני רוצה. ומה הוא?

וגם למה אני מתעקשת. שיתעקשו איתי. 

והאם אפשר לאהוב אותי עד שגעון

ולאלף אותי כמו מנייאק? 

ואני. צריכה. ללכת עד הסוף.

בהכנעה.כי חתמתי למטה. כי אני מחוייבת. 

ואז הוא הגיע והצליח לקחת אותי. לטיול.  

למקום שנכון לי בו. נכון לי. אבל לא נוח. 

וקשה לי לקרוא לעצמי כלבה מיוחמת. 

גם קשה לי להודות שכל מה שמרטיב אותי

זה שגעון מיני פסיכי. לא תקין.

אבל שהוא דוחף לי אצבע.

יש תשובה. וקל להבין. 

שכל מה שאני לא מודה בו-

זה מה שעושה לי את זה.

ואולי רציתי שהוא יגרום לי להודות.

להחנק עם הטמטום שלי. 

כי אני אישה טובה. של גאווה טובה. ובטחון. 

ואני זונה טובה. ורטובה טובה. מאד.

ובעולם של שקט. שמנותק מהעולם שלי.

כל מה שאדע לעשות.

זה לפתוח את הרגליים והפה.

כשאתה נכנס בדלת. 

וללטף לעצמי את השדיים והשפתיים,

כשאתה חולץ ת'נעליים. 

ולאסוף מהר את השיער.

כשאתה פותח את הכפתור במכנס.

ולהיות טובה כזו. רטובה כזו. 

לכל תאוות הבצע שלך. 

 

 

הוא מהדק אותי עד הקצה

ואני נדחקת לקיר. 

קשה מאד לאזן את הצורך באהבה וחיבוק חם. 

לבין הצורך לרדת נמוך. להיות כלום. ריצפה קרה. 

ואני מתקשה. מאד. למצוא את המקום שלי. ככה.

אני רוצה להיות הכל. להתמלא בהוראות שלו,

אבל גם למלא לו את הלב בשגעון. ברגש. באהבה. 

והוא מתקרב. קצת. מעט מדיי. 

שומר על עצמו רחוק ממני. ריגשית.

מנטרל אותי.  מקפיד לא לתת לי מקום בלב שלו. 

אולי כי הוא מרגיש שרק ככה- הוא יוכל לטפל בי

כמו שצריך. או כמו שאני צריכה? 

ואני. מתעקשת. להשאר לו. שלו. גם בזמן-

שהוא ממלא את הלב שלי בדלי של קרח.

"תעמדי צמוד לקיר כלבה".

הוא מפשיט אותי. כמו בובה שלו. 

וכיסוי עיניים. וקולר.  ואני מוכנה להתחיל.

או שאולי לעולם לא אהיה באמת מוכנה-

למיניות גסה, נטולת רגש. ומקטינה כזו.

ידיים על העורף. לא לזוז לא לזוז מזכירה לעצמי. 

"אם תזוזי. אקשור אותך. ולא תוכלי לזוז. נכון כלבה?". 

כן אדוני. נכון. מהנהנת. 

הוא מלטף אותי. בעדינות. מתחיל בלחיים. שפתיים.

יורד לצואר. לחזה. לבטן. ועוד. עד למטה. 

"-את רכוש. את רכוש. לא להתנגד. מזכירה לעצמי"

אני נושמת. מנסה להשאר חזקה. 

לשרוד את הגהנום שמרטיב אותי. 

חזקה. אסופה. יפה. רוצה? או לא. 

הוא מגיע לנקודת החולשה שלי.

דוחף אצבע אחת פנימה.

ואחריה מחליק עוד אחת. 

הגוף שלי בתוך הידיים שלו. 

הנשימות שלי. האנחות גם. 

רק הגאווה בפח אשפה. 

"מי זונה רטובה שאוהבת שנוגעים בה?" הוא צוחק. 

"-מצחיק מאד" אני רוצה להחזיר לו.  אבל שותקת.

ויש שתיקה. ואז תופת של סטירה מצלצלת

ושריקה של מסוק מתרסק.

אני בולעת רוק. מנסה לבלוע גם את הכאב.

שוב מבט קר. שוב אילוף. שוב לבד.

הוא לא משאיר לי רגע להכיל את העלבון. 

ואני שונאת. ואני נרטבת. ומי אני בכלל? 

"אני לא צריך לשאול כל שאלה פעמיים. נכון כלבה?"

כן אדוני. נכון. אני מצטערת.  

-"יופי. ילדה טובה שלי. אז. תגידי לי.  

מי זונה רטובה  שאוהבת שנוגעים בה?"

...

לימדתי אותו. להתעקש איתי. 

כי אני תמיד אמצא את הדרך להגיע אליו

ואז לשחק איתו. ולחמוק לו כשבא לי.

אני יפה וטובה- מחליקה החוצה מכל קנס

שאני מקבלת על עמידה זקופה מדיי- מולו. 

חורצת דינים. חוצה כבישים

גם בלי תמרורי אזהרה ומעברי חצייה. 

וגם שאין לי אישור לגמור-

אני מלקקת את הקצה. וגומרת. 

השעות שהתפתלתי על הגמירה הזאת

היו ארוכות ורעות. באופן מוזר. לא נהניתי בכלל.

ודווקא היתה לי ציפייה קטנה כזו

לטשטש אותו. שיוותר לי. שייתן לי. לגמור שוב.

אבל הוא משחק איתי בגבורה

בעולם שלי ומצליח לאלף - נמר.ה. 

"תאונני כלבה. עד הקצה. ולעצור. קדימה. אין גמירות." 

מאוננת. עצובה. מתרכזת. וגם לא. 

-" אני לא יודעת איפה הקצה שלי אדוני. בבקשה. דיי'.

- "את תלמדי את הגוף שלי כלבה. את תלמדי. תמשיכי."

ממשיכה. איפה זה הקצה ואיפה אני נופלת. 

רק לא לגמור. רק לא לגמור. כשאסור לי.

מתוסכלת. חמה. בא לי לנתק. להעיף אותו. 

לגמור מאחורי הקלעים ולחזור לשחק

בתפקיד ראשי כשאני רגועה יותר.

אבל אין לי ביצים פתאום. פחדנית. 

הוא ממשיך. מוודא שאני רטובה וכמה. 

רואה איך המוח שלי נוזל לו אל הדגדגן.

ושאני חשופה. רעבה. עצבנית. 

הוא מתחיל להסביר לי מי אני. ושל מי הגוף הזה. 

ומלא מילים. ומשפטים. של חנק מנטלי. שבא לי למות.

-" תן לי לגמור. דיי.  אני צריכה. בבקשה!"

לאט לאט. הוא מתחיל לקמט אותי. לאלף. לקרוע דק.

-"את לא צריכה לגמור. את  רוצה לגמור כלבה. 

אבל לפני שתגמרי יפה שלי.

אני רוצה שתתחייבי עכשיו.

תתחייבי לציית  לכל מה שאני אומר לך"

- כן אדוני. כן. 

- "תתחייבי. שאת מבינה. כל מה שאדרוש.

בלי תלונות. לציית. קדימה, אני רוצה לשמוע.". 

- כן אדוני.

"לא לא כלבה. משפטים שלמים. להתחייב.

לא כי את מיוחמת. תראי לי שאת מבינה. ".

-"אדוני!. אני מבינה. אבל. מה זה ה-כל?!×#@%$

-"תתחייבי כלבה. גם סטירה הרגישה לך סוף העולם. 

וגרון עמוק. ולבלוע. ויריקות. ולנבוח. והנה.

תיראי כמה יפה וכייף לך ככה. נכון חור?"

- בבקשה א.ד.ו.נ.י  אני מתחייבת לציית. בבקשה.

-"את תתפתלי זונה. בכל פעם שתטעי איתי.  

ואני אתעקש איתך עד שתכנעי. ואני אלחץ אותך. 

כי במשחק מוחות.כוחות. ביננו את לא תנצחי. 

את שחקנית ראשית טובה. הקהל אוהב אותך. 

אבל אצלי תיהי כלבה טובה. רטובה. צייתנית. 

והתפקיד הראשי היחיד שתקבלי פה, נחשי. מה הוא? 

- מאולפת. כלבה מאולפת. לשגעונות שלי. 

- עכשיו תשתחווי. מחיאות כפיים. 

את יכולה לגמור. 

השיח היומי "המעשיר" שלו. איתי. שוב מתחיל.

תתרכזי תתרכזי אני ממלמלת לעצמי. שתגמרי בטוב. 

"של מי החור הזה שאת משחקת בו כלבה?"

שלך אדוני. 

"תפתחי ת'פה. תאונני עם פה פתוח.

תראי לי כמה את יפה שאת מושפלת ומחכה."

- אני פותחת. מאוננת. מטפסת. רטובה.

"איך הגוף שלך מגיב יפה להוראות". הוא מחייך. 

- ממש פלא עולם, אני צוחקת. 

- תאונני כלבה. ואם תירצי לגמור.

מה את צריכה לעשות? - לבקש אדוני. 

-ושל מי הגמירה הזו?  - שלך אדוני.

מאוננת. מולו. כל נשימה. כל אנחה חשופה.

הוא 'מעודד' אותי ואת האגו האבוד שלי. 

את אוהבת ששמים עלייך זין. נכון כלבה? 

שלא סופרים אותך. את התלונות. את הגאווה שלך. 

אני שותקת. למרות שבכללי? אני טובה בלדבר

רק כל כך גרועה בלהודות. 

 ואני רוצה לגמור. אז  אני אהיה טובה.

"כן אדוני". נכון. מאשרת את הטמטום שלי. 

אני מרוכזת. מחברת בין המוח לדגדגן.

מטפסת כל כך יפה ומגיעה לקצה. 

"אדוני.  אני יכולה לגמור בבקשה?"

-חחחח  אולי נעצור אותך עכשיו. אה כלבה?

לא!! .. בבקשה לא אדוני. אני מתרככת.

"את מבקשת לגמור כלבה,? תתחנני"

בום!  גומרת!  אופוריה.

שמיים וארץ. רעידת אדמה. בריאת המבול. 

ואז. משום מקום. קריאה מהחלל החיצון.

מישהו שמכניס לי עננים ברגע של שמש.

"מי גמרה עכשיו בלי אישור?"  - אני.. אדוני. 

- "למה לא האטת כלבה?" - שותקת. כהרגלי.

רק בלב. נו. למה מתוק שלי. 

למה להאט שאני מגיעה כל כך יפה לפסגה?..

מיואשת מעצמי. מנגבת את השפתיים.

מלטפת את הציצים.  מנסה לאזן אותו. לעדן אותו.

שיחליק לי את זה. שיחליק לי. שיהיה עדין. 

ומקבלת בפרצוף את הגזירה.

- מה השעה כלבה? - 22:13  אדוני. 

- עכשיו תתרכזי מטומטמת.

1. עד ראשון הבא בשעה 22:13. אין גמירות. אל תבקשי. 

2. מחר. יום שני. את מאוננת פעמיים.

מגיעה לקצה. ולא גומרת. מסמסת לי שבוצע. 

3. יום שלישי. את מאוננת פעמיים. מגיעה לקצה.

לא גומרת. ו...?

- "מסמסת לך שבוצע אדוני." אני משלימה אותו.

"נכון כלבה שלי. אני יאלף אותך. הבטחתי לך. 

ואת תשלטי בגמירות שלי. ותתיישרי מהר.

חבל. אני אוהב אותך חלשה. מבקשת. גומרת." 

אני מיישרת את הגופיה. מכניסה את הפטמות לתוכה. 

מנסה לאפס את עצמי מהגהנום הזה. 

-" ביום חמישי את אצלי כלבה."

- "לא לא. אני לא באה אדוני.  אני לא יכולה.

או לא פנויה. ואין לי גמירות. לא. לא יכולה לבוא". 

- את תבואי כלבה שלי. ותיהי יפה וטובה.

שותפה רטובה.  לכל הגמירות שלי.

ותגידי גם תודה בסוף. ותשאלי בנימוס

מתי למצוץ שוב. ותיהי קשובה וממושמעת.

כי את לא רוצה עוד שבוע שלם

של כוס עצוב. נוטף. רטוב. נכון יפה שלי?

-נכון אדוני. 

ו ...

חושך על פני תהום. 

 

 

חודש וקצת. תנוחה מס 1. קדימה!

אני כבר אמורה לזכור את המספרים של

התנוחות שלו. אבל הראש שלי  לא במקום.

****

" אז, על מה רצית לדבר איתי כלבה יפה שלי?"

הוא מלטף אותי. מבלבל אותי. שוב מקטין. 

- אני לא בטוחה שאני זוכרת מה רציתי לבקש. 

אז. ממהרת להתנצל. להיות טובה.  לחטוף פחות. 

- סליחה אדוני. סליחה. אני... לא זוכרת.

אני מרגישה ככ מטומטמת בטיולי הרצועה שלו

ולא מצליחה להציל את עצמי. להחזיר את הגאווה. 

הוא מחייך והופך את הכל עליי בחזרה.

- "אז.  אני רוצה לדבר איתך ילדה שלי.".

אני מרימה אליו מבט. מופתעת. ממושמעת?.

- " כל שיחה. הוראה. פקודה- את עונה לי. 

חשבתי איך להקל עלייך. שתצליחי להקשיב. לשתוק.

לחסוך לך כאב. להביא אותך להכי טוב, שלך. 

היום אני אלמד אותך איך יראו השיחות ביננו מעכשיו.

תתרכזי. - "פה גדול כלבה".

הוא דוחף 3  אצבעות פנימה.  למה 3?

כי 2 זה קל מדיי למצוץ. 3 תתאמצי להרטיב.

"מהיום. כשאני מדבר איתך- את תמצצי אותן.

תמצצי יפה. שיהיה לי נעים שאני מדבר איתך. 

את המבט המושפל והיפה שלך כשאת מוצצת

את תכווני ישר לתוך העיניים שלי., לא לטייל.

אני רוצה לראות אותך. ככה. 

כשאני מדבר איתך. את תקשיבי. רק תקשיבי.

ותלקקי ותרטיבי. אבל לא תוכלי לענות.

כשאני מוציא את האצבעות מהפה שלך

ומורח אותן עלייך. זאת דקת החסד שלך. 

תעני עניינית. קצר. זריז. אין צורך להאריך. 

כן אדוני, תודה אדוני. כרצונך אדוני. 

את כבר יודעת. נכון כלבה?.

ועכשיו. שאת מבינה כל כך יפה. כל כך בשקט. 

- אני לוקח אותך לפרק א.  שיעור מס 4.

משחקי תפקידים. קשים.

"רצית להיות ילדה טובה של אבא. 

עכשיו אני אלמד אותך ב.ד.י.ו.ק-

מה.אבא.אוהב." 

 

רוצה לבוא להתבלבל איתי? 

אחרי הציון הכושל לסשן ההוא,

לשנינו נופל האסימון.

מה הוא צריך. מה אני צריכה. 

בכל אופן.

הוא. מעיף את הפינוק שלי לקיבינמט. 

"את תצייתי כלבה. נגמרו המשחקים שלך."  

ואני? אני מבקשת את זה חזק.

הזמן שלנו יחד קצר. מוגבל. 

אהיה האהבה שלך בכל פרקי הזמן של בין לבין. 

וכשנהיה יחד. תפעיל תוכנית חינוך. אילוף. 

משפילה. לא נעימה. משהו כזה שיעבוד איתי.

קח מה שאתה צריך. בנעים. בכח. תיקח. 

כל מה שמעורר אותך. שמעמיד לך. שים אותי בפינה.

אבל. אז. אני גם מתקפלת. 

מורידה תראש. מבקשת חיבוק. 

תנשק אותי? עם לשון? אני כבר אסתדר.

אתגבר על האינטימיות. על השקט. איתך. 

מה קורה לי. ולמה אני  לא מצליחה לדייק אותי.

אני צריכה אותו אוהב. וצריכה אותו קשה. קשוח.

ואני מבלבלת את עצמי.

ככ מקווה שרק. את עצמי.

ולא אותו. 

 

 

הוא הגיע, ואני אחריו.

רגע ארוך של חיבוק. 

הוא מתעקש על נשיקה אינטמית.

"תפתחי את הפה כלבה, לשון החוצה."

הוא פתאום אוהב נשיקות. זה רק כי אני שונאת. כן? 

ואז נופל דבר. הוא מודיע שהוא החליט.

"אני אהיה איתך. שלך. כלבה יפה שלי."

-לכמה זמן ?? אני ממהרת לשאול. אין לנו נצח. 

.-"נתחיל ברבעון כלבה."  יופי. זהו. סגור. 

הוא זורק לי כמה מילים בניסיון להעלות לי

את מפלס החרדה. משהו כמו: "לבקשתך  כלבה,

אני אקח ממך הכל.  את תתמודדי עם הפנטזיות

החשוכות שלי. ותגיעי הכי נמוך שהיית אי פעם". 

אני מחייכת. נו. קצת קשה לאיים עליי. 

אני אולי מתכווצת מהסטירות שלו. מכל הינף יד. 

אבל לא מפחדת ממשפטים גדולים חסרי בסיס.

לא נעים לי להגיד לך קוקי, 

שאני מחכה לאחד כזה שיצליח איתי. כבר שנים. 

לשבור אותי. להפשיט. להשפיט. להכניע. ולהרכיב. 

אני מלכה בכלל. לא בהתנשאות. באופי. 

ולכן. עד כה, זה לא קרה. אפילו לא קרוב. 

לענייננו? נפגשנו. היה מה שהיה. והיה מכל מיני. 

זיון? לא היה. אבל קצת כואב לי הגרון. עמוק. 

ובסוף? לא אני זחלתי את הדרך הביתה. הוא זחל. 

הוא הגיע אליי עייף. כל כך עייף . נניח 30% בטרייה. 

ואני? אני תמיד ב100%. אחרת אני לא מגיעה.

ואם הוא שבור ואני שלמה, אז מי ישחק במי?

הצלחתי לעייף אותו עוד קצת. משועשעת.

בסוף הוא כמעט התחנן שאזדרז לגמור

כדי שהוא יוכל להכנס לישון. 

ליבי יצא אליו. אני אישה של רגשות.

אז גמרתי. משהו כזה. ושיחררתי אותו. 

אני מתחילה לחשוב אם רצתי איתו מהר מדיי

והנה השתעממתי? או שבגלל שהוא עייף הוא

לא מצליח להחזיק לי את החגורה בחנק. כנדרש. 

בכל אופן האסרטיביות שלו הלכה לישון יחד איתו.

הפוקוס שלו לא הגיע למפגש הזה הערב.

ושיעור חינוך התבטל כי המורה חולה.

ואם נסכם? לא קיבלתי את ההוא של שבוע שעבר.

וזה מעלה לי שאלות- אם אני אש והוא מים. 

אז איך נבשל את זה בכלל? 

יש טבלת ציונים לסשנים?

או שזאת חוצפה וירדתי מהפסים לגמרי?

מה אכפת לי בעצם. אז בטבלת הציונים-

המפגש הראשון היה מבטיח. חם. אש. 

מפגש שני. קריר עייף. 

פעם הבאה אני מקווה שהכל יתחמם מחדש

כדי שאני לא אשתעמם. ואעלם.

לא בא לי לחזור לסורי. כהרגלי. 

הרבה ציפיות היו לי ממנו. או. יש לי ממנו. עדיין. 

מקווה בשבילי שהוא יצליח להתאפס ולטפס

חזרה אליי. אחרי שהורדתי אותו למטה. בראש שלי. 

יש לנו רבעון. "רק" רבעון אדוני. 

וכדי לפרק אותי. ולהוריד לי את החיוך מהפנים. 

צריך לרוץ מהר. קצת יותר מהר. 

אז תבוא על 100. לטובתך.

אולי גם לטובתי. 

רבעון פחות יום.  

מפגש מס,  מי יודע כמה? 

היה אמור להיות ע"פ משא ומתן שסוכם מראש. 

דאגתי אני למסמך מסודר עם סעיפים

ברורים. כיאה לי. משקיעה. מקפידה. מסודרת. 

נעזרתי בחבר שהציע את עצמו לסדר לי את

זה ככה, שב- 5 סעיפים, הוא הכניס 10 איסורים.

ככה זה עורכי דין בארץ. לזיין לזיין לזיין. ת'לקוח.

אז אני לא זונה והוא לא לקוח כי הכל חינם פה.

אבל הסעיף החשוב ביותר היה קשור בלזיין.

אותי לא מזיינים בהתחלה. כוס שמור. גם תחת. 

למה? כי תתאמץ. שיגיע לך. אבל בעיקר

כי אני שומרת ומעריכה את הגוף הטהור שלי.

מערכת שליטה עוסקת הרבה בגבולות. באדום.

ולזיין מישהי שלא בתולה. זה לא נקרא גבול אדום.

עם זאת- זה תמיד משאיר לי מקום ושליטה

שלא יזיין אותי מישהו שלא בא לי לתת לו מתנה. 

גם אם אני קשורה ומפושקת . 

אותי לא יזיין מישהו של רגע. בינוני. חד פעמי. 

זה חוק שהעברתי בכנסת לפני 20  שנה ועובד יופי. 

בסוף. החיים דואגים לסדר לי סערות אחרות. 

וחבל היה על המאמץ שלי כי הקלפים נטרפו מחדש. 

והמפגש הזה יהיה סוער יותר ריגשית. ואם

הריגשי יעבוד נכון. ניפול למיני שכנראה יפרק אותי

לשבוע הקרוב.  אזחל כל הדרך הביתה. 

אבל קודם ריגשי. 

כי יש זונות שצריכות זיון עמוק. 

עוד. יותר. עמוק. עד. הלב. 

תהני יפה. מגיע לך הטוב ביותר.

תהנה גם אתה גבר.

קיבלת יותר ממה שחלמת. 

 

 

אחרי חודש מטלטל.

מגיעה מסיבת הפרידה! איזה כבוד. 

אני מרגישה שהוא לא מדביק קצב אליי.

או שבעצם. הוא כן בקצב, מכתיב ת'קצב.

אבל לא מצליח לתת לי מקום בטוח, שביל מוגן.

שבו אוכל  אני לשמור על הקצב  שלו. 

הוא סיחרר אותי. אולי גם אני אותו. 

ובגדול? אני טובה בלרוץ מרחקים קצרים.

רצה מהר וחותכת שמתעייפת. או שמשעמם לי. 

והוא גדול, רציני ושקול פי אלף ממני. 

מתון כזה. קשוח? גם אוהב אותי לפעמים.

 אבל אולי הכי חשוב והכי נדרש כרגע-  

הוא שולט בזין ובמיניות שלו באופן מעורר השראה.

וככה. על הדרך.  בעדינות ורכות. מקטין אותי. 

בנתיים עשיתי לו סחרחורת של אנרגיה

והוא הפשיל לי את התחתונים 9 פעמים ביום. 

סקס טוב וזיון  קשוח זה כזה כייף,

אז בסוף,  רגש לרגש. קבענו לחיבוק.  חיבוק?

מסיבת סיום לכל רגעי הכ.ר.ג. ע. שלו. 

- "אז איך תירצי שזה יהיה?" הוא שואל אותי. 

ואני. כל כך טובה בלבעוט לגברים בתחת

שאם לפני רגע הוא זיין לי ת'חיים-

עכשיו הוא לא יודע איך לגעת בי. 

אם הייתי הזונה הטובה שלו אתמול, 

היום אני קפואה כל כך שעומד לו רק מהקור. 

ואני נחמדה. מאד. באמת.

אבל  לא מתפשרת.

כי יש לי ערך. לעצמי. וגם אלייך.

אז אני אומרת את זה כמו שזה. בלי אגו. 

" אתה תצטרך לקבל החלטה-

שאתה שלם איתה. החלטה שתוכל

לעמוד בה כל בוקר. עד שתרדם. 

ושלא תתבאס. להפך. שתרדם עם חיוך.

כי סל הפנטזיות  שלך מתגשם. ונעים לך.

בלב ובין הרגליים. ואתה סוער.

והראש שלך עובד. והזין בדום מתוח!  לכבודי? 

אתה מסוגל? אני שלך. לא מסוגל? נתחבק. 

ואם כבר בלי אגו. אז. אתה יודע,

אני מזמן בחרתי בך ולא היה לי קשה במיוחד.

גם לא התבכיינתי על המחיר שעלולה לשלם. 

והמחיר שלי?  גדול משלך כפליים יפה שלי. 

ותיראה, אני פה. לא מתבלבלת. 

קטנה או גדולה, ילדה ואישה.

משוגעת. משגעת.  סוחפת. כובשת. נוטפת אגו. 

אבל אני טובה בלבחור את הפרטנר שלי.

אה.ו.. בלי כרגע. לא לרגע.

אצלי אין רגעים קטנים. גם אין בינוניות.

אתה מצליח להבין? אני מתמידה בהצלחות.

גם אם הן לזמן קצוב. זה יהיה זמן של שיא. 

זאת אני. נעים להכיר. גם חמודה לפעמים. 

 ועכשיו.  מתוק שלי.  "איך תירצה שזה יהיה?". 

תענה לי אתה. 

 

 

 

 

בעולם הרגיל, שוב ניפגש. 

ואכנס בדלת ואעבור לתוך החיבוק שלך. 

ויהיה לי קשה ואהיה חנוקה

כי תחושת הפספוס ניכרת בי. ניכרת בך.

ואתה תיתן לי חיבוק חם, אוהב, רך, דואג.

ואולי לרגע לא תדע איך לנהוג בי.

אבל תתאפס מהר ותלחש לי באוזן דיי בקלות. 

שאתה לא מוותר עליי,

גם ברגעים שאני מוותרת על שנינו.

וכל אחד יתפוס כיסא וביננו יעמוד שולחן

ונתחיל לדבר. לפתור את הדברים. 

ונמצא גשר קטן שיצליח לחבר סיר ומכסה. 

שכל חלקי הפאזל שהתפזרו בימים האחרונים

יתחברו חזרה לתמונה ברורה וחדה.

אתה החתיכה החסרה שלי.

אני החתיכה המשלימה שלך.

והמיניות שלנו שלמה ביחד. 

ויש דרך לפתור את המבוך אלינו. 

ויגיע הרגע ואתה תקבל החלטה

שזה קשר שאתה לא פורם אותו

אלא סורג אותו בחוט ומחט בהקפדה יתרה.

ותדאג לי כמו אבא לילדה שלו.

ילדה  טובה או רעה זה לא משנה-

היא שלך.  ואתה תדע (ותהנה) לטפל בה.

ותשלוט בנשימות שלי. בקצב. ברעידות. 

ותהיה איתי. שלי. לצידי. בלי היסוס.

ותכנס איתי לבועה משכרת בשיא הכח.

ותנתק מחשבות שאולי אתה מפספס

משהו. בעולם הרגיל. המקביל. 

ותקבל החלטה שתהיה חד משמעית,

שאחרי הימים המחורבנים שעברנו-

אתה משפר אחיזה ומחבר אותי אליך

באינפוזיה עד שכל הנוזלים שלי

יטפטפו לך על הרגל.

******** 

בעולם שלנו, ניפגש. שוב. 

ואכנס לאט בדלת ותחבק אותי חזק, חונק.

אני אהיה שבורה וכואבת

אבל אשאר יציבה בידיים שלך. 

אתה תתקרב אליי ותדחוף את הלשון שלך

בין שתי השפתיים שלי כדי להרעיד לי את

האינטימיות שאני שונאת.

תתפוס לי בקוקו ותקרב את השפתיים שלך לאוזן שלי,

תיתן לי להקשיב ולאסוף את הנשימות שלך.

ודרך האוויר שלך. להרגיע אותי. לפני המבול. 

לחישה איטית באוזן. שאומרת .

"גברת, את לא הולכת לשום מקום".  

ואת יכולה לבלבל לי ת'מוח כמה שבא לך-

אבל אני פה. ואת פה. וככה זה יהיה.

לסיכום תזרוק לי. "זה ברור?"

ואני אחתום. במבט כנוע. עיניים לרצפה. 

כן אדוני. זה ברור.

שנתקדם?

תפשיט אותי. ותושיב אותי בכיסא מפושקת.

קוקו בשיער. אסופה. ידיים על הירכיים. זקופה.

תתיישב לידי. תלטף לי את הצוואר באצבע אחת.

ואז תניח את היד שלך על הירך הרכה שלי, 

תלטף ותורה לי לדבר. להגיד מה אני צריכה.

לשחרר פחדים. לשחרר שליטה. לקלף אותי.

ואתה תקשיב לי. ואולי אפילו תתחבר ותתרגש.

ותסדר לשנינו את המוח. כי רק אתה יכול.  

אחכ תגיד לי גם אתה. מה אתה מוכן לתת.

אם אתה מוכן. מה רוצה בתמורה. אם בכלל. 

וסוף סוף תענה לי בלי אגו וקשקושים. 

האם לא תפחד להסחף איתי? עד הסוף. 

האם לא תפחד להרגיש אלי. לאהוב. להתאהב. 

להסתחרר איתי. מינית וריגשית. קצוות. קצה. 

ושיהיה תוקף לסחרחורת הזאת. תוקף של זמן.

אבל בזמן הזה שתחליט. שזה יהיה חסר פשרות.

ושליבך יהיה שלם שהוא "רק" איתי.

שאמלא לך את הסלון בבית בתנוחות.

שהמיטה שלך תהיה מלאה בריח שלי. 

ושלא תתבאס שאולי התפספסה לך זוגיות.

אישה אחרת. כוס אחר. עולם מקביל.

שזה יהיה לך נכון

כמו שזה נכון בשבילי-

ללכת על כל הקופה.

ותסתכל לי בעיניים. ותחתום שאתה

מוכן לצעוד איתי. לשגעון המחובר שלנו.

ושהמוח שלך יעוף אליי כל בוקר שתתעורר.

שכולך תהיה מלא בי. בפנטזיות שלך. 

בהגשמה. בטירוף. בסודות כמוסים שלך. 

בשגעונות המיניים שעוד לא הגשמת. 

ותיקח אותי כמו החפץ האהוב עליך. 

כמו הגורה שלך. 

כמו זאת שמקפיצה לך תלב.

קולר. צפוף. חונק. לא נוח. 

עכשיו אתה מוכן. 

בואי כלבה שלי,  נתחיל מחדש.