זה מטריד אותי. כבר כמה ימים.
וזה מנהל אותי גם שאני בועטת בזה.
מה יהיה הלאה. אם יהיה בכלל.
מה אני רוצה. ומה הוא?
וגם למה אני מתעקשת. שיתעקשו איתי.
והאם אפשר לאהוב אותי עד שגעון
ולאלף אותי כמו מנייאק?
ואני. צריכה. ללכת עד הסוף.
בהכנעה.כי חתמתי למטה. כי אני מחוייבת.
ואז הוא הגיע והצליח לקחת אותי. לטיול.
למקום שנכון לי בו. נכון לי. אבל לא נוח.
וקשה לי לקרוא לעצמי כלבה מיוחמת.
גם קשה לי להודות שכל מה שמרטיב אותי
זה שגעון מיני פסיכי. לא תקין.
אבל שהוא דוחף לי אצבע.
יש תשובה. וקל להבין.
שכל מה שאני לא מודה בו-
זה מה שעושה לי את זה.
ואולי רציתי שהוא יגרום לי להודות.
להחנק עם הטמטום שלי.
כי אני אישה טובה. של גאווה טובה. ובטחון.
ואני זונה טובה. ורטובה טובה. מאד.
ובעולם של שקט. שמנותק מהעולם שלי.
כל מה שאדע לעשות.
זה לפתוח את הרגליים והפה.
כשאתה נכנס בדלת.
וללטף לעצמי את השדיים והשפתיים,
כשאתה חולץ ת'נעליים.
ולאסוף מהר את השיער.
כשאתה פותח את הכפתור במכנס.
ולהיות טובה כזו. רטובה כזו.
לכל תאוות הבצע שלך.