הוא מהדק אותי עד הקצה
ואני נדחקת לקיר.
קשה מאד לאזן את הצורך באהבה וחיבוק חם.
לבין הצורך לרדת נמוך. להיות כלום. ריצפה קרה.
ואני מתקשה. מאד. למצוא את המקום שלי. ככה.
אני רוצה להיות הכל. להתמלא בהוראות שלו,
אבל גם למלא לו את הלב בשגעון. ברגש. באהבה.
והוא מתקרב. קצת. מעט מדיי.
שומר על עצמו רחוק ממני. ריגשית.
מנטרל אותי. מקפיד לא לתת לי מקום בלב שלו.
אולי כי הוא מרגיש שרק ככה- הוא יוכל לטפל בי
כמו שצריך. או כמו שאני צריכה?
ואני. מתעקשת. להשאר לו. שלו. גם בזמן-
שהוא ממלא את הלב שלי בדלי של קרח.
"תעמדי צמוד לקיר כלבה".
הוא מפשיט אותי. כמו בובה שלו.
וכיסוי עיניים. וקולר. ואני מוכנה להתחיל.
או שאולי לעולם לא אהיה באמת מוכנה-
למיניות גסה, נטולת רגש. ומקטינה כזו.
ידיים על העורף. לא לזוז לא לזוז מזכירה לעצמי.
"אם תזוזי. אקשור אותך. ולא תוכלי לזוז. נכון כלבה?".
כן אדוני. נכון. מהנהנת.
הוא מלטף אותי. בעדינות. מתחיל בלחיים. שפתיים.
יורד לצואר. לחזה. לבטן. ועוד. עד למטה.
"-את רכוש. את רכוש. לא להתנגד. מזכירה לעצמי"
אני נושמת. מנסה להשאר חזקה.
לשרוד את הגהנום שמרטיב אותי.
חזקה. אסופה. יפה. רוצה? או לא.
הוא מגיע לנקודת החולשה שלי.
דוחף אצבע אחת פנימה.
ואחריה מחליק עוד אחת.
הגוף שלי בתוך הידיים שלו.
הנשימות שלי. האנחות גם.
רק הגאווה בפח אשפה.
"מי זונה רטובה שאוהבת שנוגעים בה?" הוא צוחק.
"-מצחיק מאד" אני רוצה להחזיר לו. אבל שותקת.
ויש שתיקה. ואז תופת של סטירה מצלצלת
ושריקה של מסוק מתרסק.
אני בולעת רוק. מנסה לבלוע גם את הכאב.
שוב מבט קר. שוב אילוף. שוב לבד.
הוא לא משאיר לי רגע להכיל את העלבון.
ואני שונאת. ואני נרטבת. ומי אני בכלל?
"אני לא צריך לשאול כל שאלה פעמיים. נכון כלבה?"
כן אדוני. נכון. אני מצטערת.
-"יופי. ילדה טובה שלי. אז. תגידי לי.
מי זונה רטובה שאוהבת שנוגעים בה?"
...
