אחת שיודעת.

"הגיע הזמן שתביני את המקום שלך". 

הוא שוטף אותי עם מילים קרות. 

ואני מתחננת למילה חמה. רק אחת.

שתחמם אותי. מילה. עם רגש. כוונה.

"תכרעי כלבה". כן. ככה. מולי. עם בגדים.

"יש לך גוף יפה. גם כוס. גם פנים."

והמבט המתחנן. והחיוך הנבוך. 

"את חידה לא פתורה. מפותלת. מבוך."

הוא מעמיד אותי בפינה. ימים מלאים.

יד על צוואר.  גיהנום של עונשים. 

אני מתחננת. תן לי יחס. של אישה. של  שווה. 

הוא מחייך. ומשפיל. זונה שלי. את צריכה אהבה?

מפשיט במבט. בזלזול. במהירות.

שולט גוף ונפש. מעניש. על. כל. טעות.

"זה מה שרצית כלבה. הנה. קיבלת! תהני!

את מחלקת לי ציונים? תתייסרי. תתחנני"

בואי יפה. תפתחי ת'פה. תמצצי.  תחת גבוה. 

המילים שלך יעמדו לך עמוק בגרון.

את תלמדי לבקש. תתחנני לבלוע.

והוא עובר. תופס תנשמה. חונק את הלב

מרגיש כמו שונא. ומבט של אוהב.

והוא יבעל אותי. גם אם אהיה יבשה. .

ואולי אבכה מכאב.  ואולי אמות מבושה. 

ובקצה החדר

הוא מדליק אור חלש 

קטן כזה. עמום. 

והוא בועל וצוחק 

"חור רטוב. כלבה טובה.. את כלום!."

או שבעצם. את זיון טוב. חזק. נהדר. 

אולי נחשוב ביחד. איזה דירוג. איזה מספר?? 

מ1-10. בואי גיבורה. תני לי ציון. 

כמה כייף לך להיות 

 רק כלבה. רק חור. עוד זיון."