אחת שיודעת.

לפני כמעט חודש

טיסה מס 652 יצאה לדרך

והנה אתמול- התרסקה לים.

ניסיתי להמריא שוב 

אבל מישהו כיבה לי את המנוע. 

אולי זה ההגיון שלי ששומר עלי

מהסחרור שיביא אותי למכת מוות.

אני לא מצליחה להחזיר את שריר

הלב לשימוש. האור כבוי. גם הרגש.

איך ואולי גם למה? אני כ"כ קיצונית. או רגישה?

קצוות של אש ומים. ים יבשה.

תמיד סוערת. תמיד הכל או כלום.

עד הסוף. הכי חזק. ראש בקיר.  

בנתיים, כמו בובה עובדת לפי הכללים שלו. 

רק כדי לשמור על המינימום.

בתקווה שככה אולי יתעורר בי

המשהו הזה,  שהיה כל עולמי לפני דקה. 

כשאני מנוטרלת אני משעממת.

אפילו את עצמי. ופתאום אני ממושמעת. קרה. 

מקפידה רק על-

כן אדוני. לא אדוני. מה שתגיד אדוני. 

מקשיבה למילים שלו. 

יבשה. כבויה.עצובה. 

והוא מנסה להושיט יד,

להביא אותי חזרה למקום.

אבל אין. נעלמתי. אפילו לעצמי.

תמיד צחקתי איתו שאני פרא אדם. 

כי אם אני מחליטה לתת. אתן הכל. 

ואם אני מחליטה לקחת.

גם בולדוזר לא יזיז אותי.  

אז מה עכשיו?  לב שבור. 

אני בישלתי את הדייסה הזאת.

ואני אוכל אותה. כמו גדולה. 

פה גדול.  תהני חמודה.  

 

 

אז? מה אתה מחליט? אני שואלת אותו. 

לא נוח לי לתת הכל ולא לדעת כלום. 

"כרגע. אני שלך, כולי שלך." הוא עונה לי. 

כ.ר.ג.ע? מה? איזו תקופת זמן זה כרגע?.

- "אז  כ.ר.ג.ע  זה לא מספיק טוב בשבילי."

אני עונה וחותכת. 

ואיך בשניה המוח מתנתק. והכוס מתייבש.

ופתאום רק הלב רטוב. שורף. כואב.  

זה היה קשר קצר. מהיר. טיל בליסטי.

אני נפלתי לרגליו. טוב, בערך. יחסית אליי.  נפלתי. 

והוא שאב אותי פנימה בוואקום ופמפם כל שעתיים. 

"תגיד, אתה באמת חושב שאתן לך כל כך הרבה

ואפרק את התרכובת שמרכיבה אותי 

ואהיה מאולפת ומיומנת לתנוחות שלך. לכרגע?"

- אז כרגע לא בא לי. 

אבל אולי שיהיה לי קצת משעמם באיזה רגע-

אבקש ממך שנפגש לסטוץ שכן יבוא לי באותו רגע. 

יהיה כייף. לרגע. נראה לי. רק בלי לפמפם לי הנשמה. 

וכ.ר.ג.ע שרפת משהו. 

כי אתה יודע. שאולי לרגע, אתה היית השלם שלי. 

אבל החתיכה האחרונה של הפאזל

לא מסתדרת. והמסגרת לא יושבת טוב פתאום. 

יודע מה. אל תדאג. אולי כ.ר.ג.ע זה כואב.

ומחר יכאב פחות. ניקח כדור שנינו.

ויעבור לנו. ברגע. מקווה בשבילנו. 

ואולי ברגע אחר. הכל יסתדר. 

ושיהיה לי רגע. אולי יבוא האחד.

שיסדר לי את הראש והגוף. נשמה ולב. 

אבל לתקופה כזו שאוכל לתת אותי

ולאפשר לעצמי להיות. עוד רגע ועוד רגע.

בלי שאדאג

אם זה הרגע. בכרגע. של כן או לא? 

אני יותר מדיי. יותר מדיי. לכרגע. 

תסלח לי. 

 

 

רגע לפני הלילה טוב שאני מאחלת לו

אני מרגישה שיש עוד שורה אחת

שאולי חשוב לי לכתוב.

"בבקשה, בלי בגידות בנינו, טוב?". 

באחת השיחות הוא סיפר לי משהו שהיה בעבר שלו. 

משהו שאני לא רוצה לפגוש בהווה. ביננו. 

והוא איתי. אני יודעת. בעיקר מרגישה. 

אבל אני גם יודעת שהוא רוצה (ומגיעה לו) זוגיות.

אני שלו. לרשותו. דואגת. אכפתית. נמצאת. 

יכולה להיות חברה טובה. לב אוהב. 

אבל אני לא יכולה לספק לו זוגיות.

" אז מה ייחשב בעינייך בגידה?" הוא שואל אותי. 

אני שותקת. מרגישה את הרגליים על קצה ההר.

בתוך הלב שלי אני ממלמלת משהו שמנסה לדייק אותי. 

"בגידה זה שהראש שלך נמצא במקום אחר

כשאני זוחלת  לך בין הרגליים.

בגידה זה שהלב שלך מפרפר ממישהי אחרת

בזמן שאתה סוחט את הגוף והנפש שלי.

כשאתה מזיין אותי והראש שלך....? תמשיך לבד." 

אבל אני שותקת. אולי עדיף שאשתוק.

-כמה לא הוגנת אני מסוגלת להיות?-

הוא ממשיך ומחדד את מה שאני כבר יודעת. 

-"את יודעת שאני רוצה זוגיות ואת הרי לא יכולה.

ואני מנהל שיחות וקשרים עם נשים שיכולים

להוביל לשם. זה נחשב בגידה בעיניך?". 

אני בולעת רוק. רוצה להגיד לך שכן.

או אולי לא. לא יודעת. 

אני מרגישה שאני מקפלת מהר את הכלבה על 4.

וחוזרת להיות אישה עם 2 רגליים על הקרקע.

מאפסת את עצמי לבד, בלי סטירה הפעם. 

אני יוצאת בזהירות מהאיזור הקר והמפחיד

של ניהול רגשות ועוברת למגרש חם של ניהול סיכונים.

אתה יודע, הראש שלי כולו בך.

הגוף שלי-שלך. 

המוח גם. שני המוחות.

והלב?  הוא גם בדרך לאנשהוא. 

באופן מודע אני נותנת לך אותי ואתה לוקח.

אנחנו טסים ביחד במהירות מופרזת. 

סטייה קלה ונתרסק. שנינו. או רק אני?

אני באה אלייך ילדה גדולה. מפוקחת.

סטטוס של רעב. שנים בלי שליטה.

אני ערומה מולך. בתוך הידיים שלך.

ואתה עומד מולי לגמרי לבוש. 

אני לא יודעת מה מתחולל בתוכך.

אני זולגת לך לתוך הידיים

רטובה כמו ים

ואין לי מושג איך אתה מרגיש.

מה עושה לך ומה לא. 

ופתאום אני מתגעגעת אלייך.

או שחסר לי אותך. 

ואני כועסת על עצמי גם על זה.

אני מפחדת להיות כזאת חשופה. רעבה.

מפחדת להיות זאת שזקוקה. נזקקת לך. 

מפחדת לאפשר בהסכמה,

שהראש שלך ואולי גם הלב- לא יהיו איתי. 

אתה מעביר אותי שטיפות מוח כל הזמן.

כל שיחה. אתה מתמיד לסחוט אותי.

אוהב לצמצם. להקטין. לשים חותם. 

ואני מתחבטת בעצמי כל שעה עגולה

אם לשמור על עצמי או לשמור עלייך?

ובסוף אני רצה אלייך בזרועות פתוחות.

מוח שקוף. גוף מתוח לשירותך. 

ועכשיו, נשאר לי רק הלב שלי. 

ואתה יכול לפרק אותי לחלקיקים. 

להוציא לי את הפטמות מהמקום.

לגעת. לאפס. למנוע ממני נשימות.

אתה יכול לחנך. לכבול. לאלף אותי לצרכייך. 

רק. בבקשה.

אל. תשבור. לי. את. הלב. 

-"כמה זמן אתה מוכן להקדיש לי?"

אני שואלת בגבורה. 

3 חודשים? חצי שנה? יותר? פחות? תגיד לי אתה.

תן לי לעשות ניהול סיכונים מודע.

סוויצ' קטן בראש ואתה יודע שאעלם.

או שאצעד איתך עד הקצה בראש מורם. 

רק תן לי לדעת

כמה זמן יש לי במסע איתך. 

שאוכל להחליט מה לתת לך

וגם אדע מה להשאיר לעצמי. 

ועכשיו, השאלה הכי חשובה-

שתשים את שנינו בקצה ההר.

תגיד לה אתה, אם אתה בכלל.

מוכן להשאיל לי את הלב שלך? 

עד הסוף. לזמן מוגבל.

ואם תהיה מוכן- בלי פחד. 

אז תוכל להגדיר אותי.

כמה זמן שתחליט.

שאהיה. לך. עבורך. שלך.  אדוני. 

ואם זה גדול עלייך, אז אני אנשק אותך ואחבק. 

כי אני הכי מבינה אותך

ואוהבת אותך מספיק כדי לוותר

על חתיכת הפאזל המשלימה שלי.

הוא עומד איתי על דקויות. 

ואני אמורה לעמוד בתו התקן שלו.

בספר הכללים שלו, אין סימני קריאה ממני אליו.

זה היה הכלל הראשון כבר ביום הראשון. 

ואני- ש ... מה לעשות, רגילה להכתיב את

החיים ולעיתים (קרובות?) לסיים בסימן קריאה,

נאבקת עם משהו מטומטם כל כך.

הוא מעיר לי פעמיים ביום רק על זה! על זה (!). 

ולא, לא בא לי להענש על טמטום. 

אולי היה עדיף על סימני פישוק.

ציון במבחן? 50. מספיק בקושי.

הוא (!) מושרש כ"כ טוב שאני לא שמה לב. 

כלל מספר 2 הוא פרק שלם ב ... לבקש!

- את צריכה משהו? תבקשי. בנימוס.

תרכיני ראש.  תורידי טון. תלמדי לבקש. 

-את לא עומדת בזמנים? תבקשי הארכה.

-הגוף שלך זקוק למשהו? תבקשי. יש דרך לבקש. 

ואני מבקשת. אבל לרוב בחוסר ברירה.

חוסר נעימות. ולא כנדרש. הוא שוב מתקן אותי. 

בעולם מקביל. אני צריכה- אתה מספק.

אני אומרת. אתה עושה. אני מבקשת? אתה רץ!

יש עוד פרק על איך פונים. ל... אדוני? 

עוד מבחן שהציון שלי הוא 40. בלתי מספיק.

מה אני מביאה על עצמי בתהליך הזה?

למה אני נאבקת עם עצמי כדי לאפשר

למישהו לשחק לי במוח. לפרק אותי מנטלית

ואז להרכיב אותי מחדש ככלבת מין שלו.

הכי קל וטבעי לי מלכה. אולי נסיכה יותר מדוייק. 

נורת אזהרה מס 68.

ב 69  זה כבר יתהפך עליי. 

 

היום הראשון של בלי.

בלי לגמור. בלי להנות. בלי לגעת.

הוא מעמיק את שטיפות המוח ולא נותן לי לזוז

עד שהוא מוודא שהן שוטפות לי את הכוס.

ואני חוזרת אחריו. שטופה כולי. 

אני... כלבה. זונה. חור. צעצוע. 

ושאני גועשת- הוא גומר, אומר תודה והולך.

והנה רבותיי, האילוף שלי יוצא לדרך. 

ואין פה תרועת חצוצרות. 

מה כן יש? מלא עצבים. רטיבות ותסכול. 

שאני רוצה לגמור- אני גומרת. כזאת אני. אתה מבין??

ועכשיו מה? מתחננת חצי שעה ברצף

שמישהו יאשר לי. כמו כלבה? מיוחמת? אני?? 

שולפת לו יופי של מניפולציות, מחכה שיפול בהן. 

אבל בנתיים כל מה שהוא נותן לי זה מדבר יבש

ופרצוף משועשע. על חשבוני. 

הוא זורק לכיווני כמה הוא גאה בי. ועל מה?

_{"סוף סוף למדת לבקש ולהתחנן כמו שצריך, כלבה שלי"}. 

גאה בי? בתחת שלי. זרוק לי עצם. יאללה. 

אני נושמת מלא. תירגעי. תתאפקי!

מה נהיה ממך?! אה?

שזה לא יתפוצץ לו בפרצוף.....

שזה לא יתפוצץ לך בפרצוף........ 

הוא מתקשר. אני לא עונה

אני שוחה במיץ של כעס ותסכול.  שיחכה לי בסיבוב. 

- "את משחקת איתי בברוגז כלבה שלי? חחח."

בלב שלי אני ממליצה לו  להירגע ומהר.

לפני שהוא יאלץ לשפשף לעצמו לבד. 

אני על הקצה. ללכת לאונן לעצמי.

אבל בעצם, לאחרונה,

לגמור בניגוד להוראות שלו לוקח לי מלא זמן.

הגוף שלי והמוח. נפלו קורבן לאיש הזה.

לסיכום. התחנונים המטומטמים שלי

לא מביאים תוצאות ומעייפים אותי מנטלית. 

סחוטה כמו חילזון שזוחל בתוך מלח.

כשהוא יקבל מציצה. אני כבר יודעת מה לעשות.

יש מלא רעיונות, מוח שופע וצבעוני

ואני בדרכ מתאפקת. 

אבל הוא אוהב לשחק באש. 

אז אני אחמם אותו טוב טוב. כמו שצריך. 

עד שעומד. עד שמתוח. עד שרותח. 

ורק אז אשטוף לו את הכל,

ככה. במכה.  שורף. עם השיניים.

יש לי שפתיים כן?

אותם אשאיר כדי לעשות לו פוווווווו. fuuuuuuu  

תמיד בכבוד. תמיד בכניעה.  לשירותך אדוני.

עוד יומיים ליובש. אני יכולה.. אני יכולה... 

והוא יצטער על הרגע הזה. וישלם לי בשטרות.

מלאתי כבר את מגשי הקרח במקפיא.

אני (כלבה) טובה. ואני אטפל בו.

כמו שהוא מטפל ומתעלל בי. במסירות. 

 

 

 

בחצות חגגתי מסיבת סיום לגמירות שלי.

רציתי להזמין אתכם. 

שתחגגו איתי מסיבת תסכולים.

שיהיה לנו (לא) כייף. 3 ימים של מירמור. 

בסוף, מהדכאון, נרדמתי. 

*******

רצה הגורל (שלי!) וחוסר מזל (שלו!)

שהפגישה הקרובה תהיה מאופקת על כוס קפה. 

לא בבית קפה. וכוס (kus) לא יהיה בה.

אבל קפה יהיה. 

*********

להנאתי, אני משוחררת מתכתיבים, הפעם.

מלבד קוקו. שזה ברור.

ולהיות חלקה מתחת לבגדים. שזה גם ברור. 

או שבעצם, אולי שווה לי להתחיל לגדל?

***********

וכעת, שאני אדון לעצמי, 

אני תוהה מה אלבש לכבודו?

אולי פיגמה טובה ומחממת

שהגוף יהיה נעים. רך וחם בתוכה. 

או לעלות על גינס ועקבים

ולבוא מכבדת  אבל קפואה קרח. 

אז, מה יתסכל אותו יותר? יפיל לו את הזין?

מה יוריד את סף החרמנות?

 קבענו. נעלה על פיגמה. 

*************

גבר לא חרמן ולא להוט על זאת שמולו

זה שולט פחות טוב. הרבה פחות אסרטיבי. 

וככה, כוחי בידיי. יהיה לי. קל. 

ומי שולטת טובה בכל מזג אוויר? תנחשו?

אולי אני אעשה לו את זה חצי מבושל.

גינס עקבים ופליז. ציצי חם. כוס קר.

" ושהקפה שלך יחמם לי ת'גרון אדון יקר שלי. 

שנוכל לדבר. לשיר?

ונעבור לרגע שבו אגנח. לך. באוזן.

עד  שתחזיר לי  את הגמירות שלי במיידי. 

או.  שתתחנן שאפסיק לטמטם לך ת'זין. 

אלו האפשרויות כרגע מתוק שלי.  

כלבה טובה. כלבה טובה.

כלבה? טוב, חה! :)

 

נרדמתי ככה, עם המכנסיים למטה.

אחרי שעה של משחקי מוחות

שתמיד נגמרים אצלי בין הרגליים.

אני כותבת את עצמי לדעת ומביאה על עצמי

חשיפה וצונאמי של פחדים. 

"אז, ממה את כל כך מפחדת?" הוא שואל אותי. 

- אני בדיוק באמצע, עם אצבעות רטובות.

שולפת אותן כדי לאפשר למוח העליון לתפקד ועונה לו:

" אני מפחדת מהקצוות". מהקיצון. ולהתנגש בך.

- "דברי, מה זה קצוות?

- ללכת על 4!  לנבוח!.  שתן! סטירה כואבת!

בכי? השפלות עד עפר כמו שאתה אוהב.

ולהתנגש בך?  זה הרגע שבו אני מסרבת לציית.

- ומה יקרה כשנגיע לקצה שלך?  הוא שואל.

אני אסרב. ממש אסרב. ויהיה בלאגן.

ואתה תתחיל לאבד סבלנות. ואני אתעקש.

ואתה תעניש. ואולי יהיה פה שבר.

ולפעמים אני מפחדת שבין הפנטזיה בראש לבין

המציאות בחדר, יהיה פער גדול מדיי.  שיתפוצץ.

*******************

תקשיב קטע. 

פעם היתה לי פנטזיה שאני יורדת לאישה.

מלקקת לה. לדרישתה. לפקודה. מאולפת אנוכי. 

מישהי שולטת. שלוקחת ממני הכל בכח כי אני לא

אלקק לה את הכוס מרצון שלי. כן? בקיצור, 

השפלה רמה ז. 

בפועל שהייתי איתה והיא ציוותה עליי לרדת לה,

התחננתי על נפשי שתוותר לי.  התחננתי.

אתה עוד לא ראית אותי מתחננת ככה. תאמין לי. 

כל כך נגעלתי שהתחננתי עד רחמים. 

ובסוף, כיאה למלכה שאני.  לא ליקקתי לה. 

פנטזיה נהדרת בראש. במציאות? כמעט הקאתי.

××××××××××××××

מבט על. אני משתפת אותו והוא מקשיב.

אני כ"כ מאושרת שהנה, סוף סוף הוא מתחיל

להבין אותי ומקבל אותי ככה. כלבה טובה מפונקת .

ואז מגיע תורו. ואני מקבלת את זה לפנים: 

" אני כבר אומר לך, את תצטרכי לבלוע את

הרוק הרבה פעמים.  ואת תבלעי. ואני אעזור לך.

ושאת נכנסת לחדר, את נכנסת לבד. בלי האגו.

תשאירי אותו בחוץ, עדיף לך. בשבילך. תקלי עלייך.

ואת תנבחי. ותלכי. ותרוצי אליי על 4 בהתרגשות.

ותקבלי סטירה אם תתחצפי. ותנשמי לפי הקצב

שאכתיב לך. נתרגל את זה. גם האויר שלך, בידיים שלי. 

אה, ואם תיבכי. אז תיבכי. אני לא מתרגש מבכי.

זה טוב. משחרר. אני פה בשבילך.

ואני אפרק אותך עד הסוף בדיוק לתאוותי, 

ואחר כך  ארכיב אותך מחדש  צעצוע יפה שלי.

ואת תשתפשפי כל כך יפה עם הכוס שלך

על הרגל שלי כשתהיי מיוחמת.

ואני מבטיח לך. שאת תיהי בסדר. 

תירגעי. מלכת העולם. את תהיה כלבה נהדרת.

ו... מה לעשות,  את יודעת, התחלות קשות.

ובהתחלה החבל יהיה קצר. מאד. 

ואת תעברי תהליך של אילוף. את כבר עוברת.

ולא תזוזי סנטימטר בלי לבקש את האישור שלי.

ותסמכי עליי. אני אסדר לך ת'ראש יופי!

ולא. שלא תיהי מוטרדת, אני לא מאבד סבלנות. 

אני נהנה לאלף אותך.  אני דורש. את תצייתי. נגיע לזה..

אני מבטיח לך מתוקה שלי, שאת תגלי שאני

הרבה יותר רך ומאפשר- כשאראה שאת יודעת

את המקום שלך. אבל עד אז גברת,

יש לך דרך ארוכה לעשות. 

או שאתן לך ללקק כוס של אישה ותתיישרי? 

××××××××

טוב, טוב. דיי עם הרצינות הזו.

פותחת את הרגליים. רוצה שוב אצבעות. להרגע.

אבל- אני יבשה. לא בדיוק מידבר.

אבל אין גלים גבוהים עכשיו. 

×××××××××××

 והנה אני נכנסת לסיבוב מס 90210 של "איך לבקש". 

מבקשת לגעת בעצמי כדי להחזיר את השטפון. 

ורק שהבקשה מדוייקת עבורו, הוא מאפשר לי.

ואני נרדמת ככה. עם המכנסיים למטה. 

**************

אני אהיה טובה... אני אהיה טובה.... אני אהיה. 

יש בו משהו שפוי לא שפוי. 

כל פעם אני צוחקת או אולי המומה

- כמה מוח של גבר יכול להיות פסיכו. 

הוא קשה. קשוח? לא נותן לי לחמוק. 

וככל שאני מרצה אותו יותר,

אני מאבדת משהו ממי שאני. 

וככל שאני מאבדת את עצמי-

אני צריכה אותו יותר.

ואני מפחדת ממחול השדים הזה. 

אני מרגישה שאני ערומה מולו

בזמן שהוא לבוש מחוייט.  

וזה שם אותי במקום של סיכון. של שבר.

כאב של לב?  ואני  מפחדת ליפול.

כי כמה אנרגיות ידרשו לי לקום אחכ.

וזאת אני שמשחקת בגברים- אז. מה. קורה. לי. 

הוא מצליח לשחק לי בראש

בזמן שאני לא יודעת

מה עובר לו בראש. מה הוא מרגיש? 

רוב שעות היום אני רטובה. אומללה כזאת.

וגם שאני מתחננת לדיי

-ואני לא מתחננת. כי שילכו לעזאזל כולם.-

הוא ממשיך לשטוף לי את המוח על מי אני.

ומה אני. ושל מי אני.

ואני לא שווה הרבה כשאני רטובה. 

לא קשה להשגה. לא אלגנטית. לא מכובדת. 

רק שמישהו ינגב לי כבר. את המפל הזה.

ככל שחולף הזמן, אני שואלת את עצמי

מה מפחיד אותי יותר. 

להיות שייכת? תלויה? זקוקה? שטופת מוח?

מפחדת שזה מהיר? שאני חשופה מדיי? שאפול?

אני פרא אדם של אינטילגנציה, חופש, עצמאות. 

ואם אמשיך עם הקוקי ליקוקי הזה,

אתן לו את היכולת להעמיד אותי בקצה ההר. 

ואם הוא ירצה הוא ידחוף אותי ואפול לתהום.

ואם הוא ירצה הוא יחזיק בחנק ולא יתן לי לזוז.

ושתי האופציות האלה, מתנגשות עם מי שאני. 

הלו, תתעוררי מטומטמת. קחי אחריות. 

הנה הגיע הזמן. תבעטי לו בתחת.

שלא תבואי לבכות לי אחכ.

כי כל מה שתקבלי זה. "אמרתי לך". 

רגע לפני שאני שואגת כמו לביאה וגומרת,
הוא מכסח אותי עם כינוי גנאי מרומם ו"מגרה". 

"פרה שלי, כלבונת. ילדה שלי. את נוזלת . "

אוי נו! מה פרה? מי פרה? אני????

ברחה לי הגמירה.

אני הופכת מלביאה שואגת לחתולת רחוב עצבנית.

חכה חכה אני אומרת לו.
כשאני אמצוץ לך נעשה גם ככה.
שניה אחת לפני שתיראה את הכוכבים
אני אוריד את הירח. ואלקק אותך לאט. לאט. 
שיהיה לך כייף.  כמו שלי כייף עכשיו.
- הוא מחייך. משהו נדלק לו במוח.
המון רוך יש בו בגבר העדין הזה. 
אז הוא חותם את זה ברוגע ואומר ש

אם לא תעצרי עכשיו- נצא יחד למסע ענישה.

- מסע? מה מסע? מסע זה ארוך.
"אל תדאגי". זה רק עונש 1. פשוט נעשה אותו כל יום. 
אני מאבדת סבלנות. לא  קונה את כל הכייף הזה.
נו, מה עכשיו? איזה עונש 1 בכל יום ??
- את תאונני מולי. תתייחמי. תלטפי. תגנחי. תהני.
עד כאן טוב לך נכון? - כן. 
ואז שתגיעי לפסגה. נעצור. נקפל אותך.נלביש. וזהו.

אין גמירות במסע הזה.  
את תלמדי לא לאיים עליי ילדה שלי.
ולקינוח יפתי, כדי שזה ישב לך טוב טוב בראש,
כל יום השבוע, שיער אסוף. הדוק. כואב.
יהיה לך מסע כומתא נהדר! מבטיח.
בעצם רגע! את יודעת מה הכי חשוב??
- מה??. אני עונה בתיסכול.
-את תיהי שלולית. ושאת שלולית את תמיד
טובה יותר. ממושמעת כזאת. כייף איתך. 
אז גורה שלי,  מתי תירצי שנצא? 
אני שותקת. נושמת וגוללת במוח,
צאי מזה צאי מזה צאי מזה. 
×××××××
מתחנפת. מבקשת מחילה. מה עוד יעזור לי עכשיו.?
פותחת את הפה. מקבלת אותו. הוא בועל אותי.
הגרון סחוט. העיניים דומעות. הקוקו כואב.
ממלמלת לעצמי תמצצי תמצצי.
רק שלא יקח לך את הגמירות!
ואז, בנתיים, מי גומר? הוא. נו מה. 
"אני צריכה לבלוע או שאפשר לירוק?"
מסמנת לו עם הידיים.
הוא מחייך ומסמן עם היד: רגע.
לא לירוק. גם לא לבלוע.
"תחזיקי בפה יפה שלי".
בואי תאונני מולי עם פה מלא. לא לגמור.
×××××
מאוננת. עלובה. מותשת. לא לגמור.. לא לגמור..

משתדלת לא לבלוע את כל הXXX הזה.

שריקה.  - תבלעי! בולעת.

רק אל תיקח לי את הגמירות.רק אל תיקח לי את ה..

ובזמן שאני נלחמת עם עצמי ועם מה שעובר לי בגרון

ובראש ובין הרגליים, הוא ממשיך לזיין לי את התודעה.  
אז, תזכירי לי בבקשה,  מי פרה שלי?
-אני ממהרת לענות. בתקווה שיבין שרק מהחשש

ממסע ארוך אני לומדת יותר מהר. 

-"אני אדוני. אני. פרה. שלך" תשובה מלאה.! 
הוא מחייך ומניד את הראש לשלילה.
לא יפה שלי. דווקא עכשיו אני צריך

כלבת שמירה, שתהיה לנו למסע שלנו.
בואי.
נו, בואי בואי.
תנבחי.

הרבה שיחות סיכום על שנה של חרא.

השפה שלי נהיית בוטה ומאד לא איכותית

כשעולים לי זכרונות מ7 באוקטובר 23.

אוותר על השיתוף. איבדתי חמלה. עדיף שאסתום. 

היו עוד כמה ימים מינואר עד אוקטובר ההוא.

אבל גם בהם נדרשתי לאתגרים שלימדו אותי, עליי. 

הכי טוב שאכתוב על דצמבר. 

איפהשהוא בתחילת דצמבר באתי להריח קצת סקס.

זה זורם בדם, אבל עם רמת השליטה "היוצאת דופן" פה.

היה מספיק לי רק להריח. לא היה בא לי לטעום. 

כמו שובל של בושם. מריחה והולכת. 

והוא הגיע מהר הפעם. והריח הזה התערבב

ותפס אותי, לא מצליחה להבין איך/למה. 

לא דומה לי בכלום. לא הייתי מתייחסת אליו בחוץ.

הייתי קמה לכבודו באוטובוס. מאפשרת שיעקוף

אותי בתור. יד במעבר חצייה? אני מכבדת מבוגרים. 

סתאם. מגעילה. טוב נו. אז גם הוא-

רגוע מדיי לאש שאני. אולי היה עושה לי סיור

בעיר בירה ושולח אותי לדרכי.  לא יותר.

כמה עבר מדצמבר? חודש. מכירים שבועיים.

והופס, תפסתי את המשלים לשגעון והטמטום

שיש לי בראש. אני מתחרמנת כשהוא עושה לי פווו. 

הוא יתקן ויגיד מתייחמת. ויצעק עלי לאסוף את השיער. 

ויקפיד על "כן אדוני". וידחוק אותי לפינה ואשנא אותו.

והוא ילך ויבוא. וכשאני הולכת- הוא לא הולך. 

והוא תופס קצר. מנסה להבין. לאזן. 

והמוח הדפוק שלו כאילו המשלים של המוח המיני שלי.

ושנינו פה. כי אולי הוא יודע, מה שגם אני כבר מבינה.

ששווה להשאר. רק כדי שאוכל להשתפשף לו על הרגל.

ולהיות טובה. ורעה. ומבויישת. ועדינה. ונחנקת. 

מתחרמנת/ייחמת. מתמודדת. וככה למות

לאט לאט מהבושה של להיות אני ולהיות למטה. 

2024. תני לנו לחשוב רק על סקס טוב. 

שהמלחמה שלנו תהיה אם לגמור כל ערב או לא. 

שנוכל להיות עסוקים רק בפנטזיות

ולא בלשרוד את הקיום שלנו. 

ושהעולם יקבל שכל. והכל יסתדר לטובה. 

ושננצח.

את הלב. הנפש. את עצמנו. ואת העולם.

שתבוא עליכם שנה אזרחית טובה

ושיהיה הרבה ריח של סקס וגם טעם.