אחת שיודעת.

לפני כמעט חודש

טיסה מס 652 יצאה לדרך

והנה אתמול- התרסקה לים.

ניסיתי להמריא שוב 

אבל מישהו כיבה לי את המנוע. 

אולי זה ההגיון שלי ששומר עלי

מהסחרור שיביא אותי למכת מוות.

אני לא מצליחה להחזיר את שריר

הלב לשימוש. האור כבוי. גם הרגש.

איך ואולי גם למה? אני כ"כ קיצונית. או רגישה?

קצוות של אש ומים. ים יבשה.

תמיד סוערת. תמיד הכל או כלום.

עד הסוף. הכי חזק. ראש בקיר.  

בנתיים, כמו בובה עובדת לפי הכללים שלו. 

רק כדי לשמור על המינימום.

בתקווה שככה אולי יתעורר בי

המשהו הזה,  שהיה כל עולמי לפני דקה. 

כשאני מנוטרלת אני משעממת.

אפילו את עצמי. ופתאום אני ממושמעת. קרה. 

מקפידה רק על-

כן אדוני. לא אדוני. מה שתגיד אדוני. 

מקשיבה למילים שלו. 

יבשה. כבויה.עצובה. 

והוא מנסה להושיט יד,

להביא אותי חזרה למקום.

אבל אין. נעלמתי. אפילו לעצמי.

תמיד צחקתי איתו שאני פרא אדם. 

כי אם אני מחליטה לתת. אתן הכל. 

ואם אני מחליטה לקחת.

גם בולדוזר לא יזיז אותי.  

אז מה עכשיו?  לב שבור. 

אני בישלתי את הדייסה הזאת.

ואני אוכל אותה. כמו גדולה. 

פה גדול.  תהני חמודה.