היום הראשון של בלי.
בלי לגמור. בלי להנות. בלי לגעת.
הוא מעמיק את שטיפות המוח ולא נותן לי לזוז
עד שהוא מוודא שהן שוטפות לי את הכוס.
ואני חוזרת אחריו. שטופה כולי.
אני... כלבה. זונה. חור. צעצוע.
ושאני גועשת- הוא גומר, אומר תודה והולך.
והנה רבותיי, האילוף שלי יוצא לדרך.
ואין פה תרועת חצוצרות.
מה כן יש? מלא עצבים. רטיבות ותסכול.
שאני רוצה לגמור- אני גומרת. כזאת אני. אתה מבין??
ועכשיו מה? מתחננת חצי שעה ברצף
שמישהו יאשר לי. כמו כלבה? מיוחמת? אני??
שולפת לו יופי של מניפולציות, מחכה שיפול בהן.
אבל בנתיים כל מה שהוא נותן לי זה מדבר יבש
ופרצוף משועשע. על חשבוני.
הוא זורק לכיווני כמה הוא גאה בי. ועל מה?
"סוף סוף למדת לבקש ולהתחנן כמו שצריך, כלבה שלי".
גאה בי? בתחת שלי. זרוק לי עצם. יאללה.
אני נושמת מלא. תירגעי. תתאפקי!
מה נהיה ממך?! אה?
שזה לא יתפוצץ לו בפרצוף.....
שזה לא יתפוצץ לך בפרצוף........
הוא מתקשר. אני לא עונה
אני שוחה במיץ של כעס ותסכול. שיחכה לי בסיבוב.
- "את משחקת איתי בברוגז כלבה שלי? חחח."
בלב שלי אני ממליצה לו להירגע ומהר.
לפני שהוא יאלץ לשפשף לעצמו לבד.
אני על הקצה. ללכת לאונן לעצמי.
אבל בעצם, לאחרונה,
לגמור בניגוד להוראות שלו לוקח לי מלא זמן.
הגוף שלי והמוח. נפלו קורבן לאיש הזה.
לסיכום. התחנונים המטומטמים שלי
לא מביאים תוצאות ומעייפים אותי מנטלית.
סחוטה כמו חילזון שזוחל בתוך מלח.
כשהוא יקבל מציצה. אני כבר יודעת מה לעשות.
יש מלא רעיונות, מוח שופע וצבעוני
ואני בדרכ מתאפקת.
אבל הוא אוהב לשחק באש.
אז אני אחמם אותו טוב טוב. כמו שצריך.
עד שעומד. עד שמתוח. עד שרותח.
ורק אז אשטוף לו את הכל,
ככה. במכה. שורף. עם השיניים.
יש לי שפתיים כן?
אותם אשאיר כדי לעשות לו פוווווווו. fuuuuuuu
תמיד בכבוד. תמיד בכניעה. לשירותך אדוני.
עוד יומיים ליובש. אני יכולה.. אני יכולה...
והוא יצטער על הרגע הזה. וישלם לי בשטרות.
מלאתי כבר את מגשי הקרח במקפיא.
אני (כלבה) טובה. ואני אטפל בו.
כמו שהוא מטפל ומתעלל בי. במסירות.
