יש בו משהו שפוי לא שפוי.
כל פעם אני צוחקת או אולי המומה
- כמה מוח של גבר יכול להיות פסיכו.
הוא קשה. קשוח? לא נותן לי לחמוק.
וככל שאני מרצה אותו יותר,
אני מאבדת משהו ממי שאני.
וככל שאני מאבדת את עצמי-
אני צריכה אותו יותר.
ואני מפחדת ממחול השדים הזה.
אני מרגישה שאני ערומה מולו
בזמן שהוא לבוש מחוייט.
וזה שם אותי במקום של סיכון. של שבר.
כאב של לב? ואני מפחדת ליפול.
כי כמה אנרגיות ידרשו לי לקום אחכ.
וזאת אני שמשחקת בגברים- אז. מה. קורה. לי.
הוא מצליח לשחק לי בראש
בזמן שאני לא יודעת
מה עובר לו בראש. מה הוא מרגיש?
רוב שעות היום אני רטובה. אומללה כזאת.
וגם שאני מתחננת לדיי
-ואני לא מתחננת. כי שילכו לעזאזל כולם.-
הוא ממשיך לשטוף לי את המוח על מי אני.
ומה אני. ושל מי אני.
ואני לא שווה הרבה כשאני רטובה.
לא קשה להשגה. לא אלגנטית. לא מכובדת.
רק שמישהו ינגב לי כבר. את המפל הזה.
ככל שחולף הזמן, אני שואלת את עצמי
מה מפחיד אותי יותר.
להיות שייכת? תלויה? זקוקה? שטופת מוח?
מפחדת שזה מהיר? שאני חשופה מדיי? שאפול?
אני פרא אדם של אינטילגנציה, חופש, עצמאות.
ואם אמשיך עם הקוקי ליקוקי הזה,
אתן לו את היכולת להעמיד אותי בקצה ההר.
ואם הוא ירצה הוא ידחוף אותי ואפול לתהום.
ואם הוא ירצה הוא יחזיק בחנק ולא יתן לי לזוז.
ושתי האופציות האלה, מתנגשות עם מי שאני.
הלו, תתעוררי מטומטמת. קחי אחריות.
הנה הגיע הזמן. תבעטי לו בתחת.
שלא תבואי לבכות לי אחכ.
כי כל מה שתקבלי זה. "אמרתי לך".
