רגע לפני הלילה טוב שאני מאחלת לו
אני מרגישה שיש עוד שורה אחת
שאולי חשוב לי לכתוב.
"בבקשה, בלי בגידות בנינו, טוב?".
באחת השיחות הוא סיפר לי משהו שהיה בעבר שלו.
משהו שאני לא רוצה לפגוש בהווה. ביננו.
והוא איתי. אני יודעת. בעיקר מרגישה.
אבל אני גם יודעת שהוא רוצה (ומגיעה לו) זוגיות.
אני שלו. לרשותו. דואגת. אכפתית. נמצאת.
יכולה להיות חברה טובה. לב אוהב.
אבל אני לא יכולה לספק לו זוגיות.
" אז מה ייחשב בעינייך בגידה?" הוא שואל אותי.
אני שותקת. מרגישה את הרגליים על קצה ההר.
בתוך הלב שלי אני ממלמלת משהו שמנסה לדייק אותי.
"בגידה זה שהראש שלך נמצא במקום אחר
כשאני זוחלת לך בין הרגליים.
בגידה זה שהלב שלך מפרפר ממישהי אחרת
בזמן שאתה סוחט את הגוף והנפש שלי.
כשאתה מזיין אותי והראש שלך....? תמשיך לבד."
אבל אני שותקת. אולי עדיף שאשתוק.
-כמה לא הוגנת אני מסוגלת להיות?-
הוא ממשיך ומחדד את מה שאני כבר יודעת.
-"את יודעת שאני רוצה זוגיות ואת הרי לא יכולה.
ואני מנהל שיחות וקשרים עם נשים שיכולים
להוביל לשם. זה נחשב בגידה בעיניך?".
אני בולעת רוק. רוצה להגיד לך שכן.
או אולי לא. לא יודעת.
אני מרגישה שאני מקפלת מהר את הכלבה על 4.
וחוזרת להיות אישה עם 2 רגליים על הקרקע.
מאפסת את עצמי לבד, בלי סטירה הפעם.
אני יוצאת בזהירות מהאיזור הקר והמפחיד
של ניהול רגשות ועוברת למגרש חם של ניהול סיכונים.
אתה יודע, הראש שלי כולו בך.
הגוף שלי-שלך.
המוח גם. שני המוחות.
והלב? הוא גם בדרך לאנשהוא.
באופן מודע אני נותנת לך אותי ואתה לוקח.
אנחנו טסים ביחד במהירות מופרזת.
סטייה קלה ונתרסק. שנינו. או רק אני?
אני באה אלייך ילדה גדולה. מפוקחת.
סטטוס של רעב. שנים בלי שליטה.
אני ערומה מולך. בתוך הידיים שלך.
ואתה עומד מולי לגמרי לבוש.
אני לא יודעת מה מתחולל בתוכך.
אני זולגת לך לתוך הידיים
רטובה כמו ים
ואין לי מושג איך אתה מרגיש.
מה עושה לך ומה לא.
ופתאום אני מתגעגעת אלייך.
או שחסר לי אותך.
ואני כועסת על עצמי גם על זה.
אני מפחדת להיות כזאת חשופה. רעבה.
מפחדת להיות זאת שזקוקה. נזקקת לך.
מפחדת לאפשר בהסכמה,
שהראש שלך ואולי גם הלב- לא יהיו איתי.
אתה מעביר אותי שטיפות מוח כל הזמן.
כל שיחה. אתה מתמיד לסחוט אותי.
אוהב לצמצם. להקטין. לשים חותם.
ואני מתחבטת בעצמי כל שעה עגולה
אם לשמור על עצמי או לשמור עלייך?
ובסוף אני רצה אלייך בזרועות פתוחות.
מוח שקוף. גוף מתוח לשירותך.
ועכשיו, נשאר לי רק הלב שלי.
ואתה יכול לפרק אותי לחלקיקים.
להוציא לי את הפטמות מהמקום.
לגעת. לאפס. למנוע ממני נשימות.
אתה יכול לחנך. לכבול. לאלף אותי לצרכייך.
רק. בבקשה.
אל. תשבור. לי. את. הלב.
-"כמה זמן אתה מוכן להקדיש לי?"
אני שואלת בגבורה.
3 חודשים? חצי שנה? יותר? פחות? תגיד לי אתה.
תן לי לעשות ניהול סיכונים מודע.
סוויצ' קטן בראש ואתה יודע שאעלם.
או שאצעד איתך עד הקצה בראש מורם.
רק תן לי לדעת
כמה זמן יש לי במסע איתך.
שאוכל להחליט מה לתת לך
וגם אדע מה להשאיר לעצמי.
ועכשיו, השאלה הכי חשובה-
שתשים את שנינו בקצה ההר.
תגיד לה אתה, אם אתה בכלל.
מוכן להשאיל לי את הלב שלך?
עד הסוף. לזמן מוגבל.
ואם תהיה מוכן- בלי פחד.
אז תוכל להגדיר אותי.
כמה זמן שתחליט.
שאהיה. לך. עבורך. שלך. אדוני.
ואם זה גדול עלייך, אז אני אנשק אותך ואחבק.
כי אני הכי מבינה אותך
ואוהבת אותך מספיק כדי לוותר
על חתיכת הפאזל המשלימה שלי.
