חודש וקצת. תנוחה מס 1. קדימה!
אני כבר אמורה לזכור את המספרים של
התנוחות שלו. אבל הראש שלי לא במקום.
****
" אז, על מה רצית לדבר איתי כלבה יפה שלי?"
הוא מלטף אותי. מבלבל אותי. שוב מקטין.
- אני לא בטוחה שאני זוכרת מה רציתי לבקש.
אז. ממהרת להתנצל. להיות טובה. לחטוף פחות.
- סליחה אדוני. סליחה. אני... לא זוכרת.
אני מרגישה ככ מטומטמת בטיולי הרצועה שלו
ולא מצליחה להציל את עצמי. להחזיר את הגאווה.
הוא מחייך והופך את הכל עליי בחזרה.
- "אז. אני רוצה לדבר איתך ילדה שלי.".
אני מרימה אליו מבט. מופתעת. ממושמעת?.
- " כל שיחה. הוראה. פקודה- את עונה לי.
חשבתי איך להקל עלייך. שתצליחי להקשיב. לשתוק.
לחסוך לך כאב. להביא אותך להכי טוב, שלך.
היום אני אלמד אותך איך יראו השיחות ביננו מעכשיו.
תתרכזי. - "פה גדול כלבה".
הוא דוחף 3 אצבעות פנימה. למה 3?
כי 2 זה קל מדיי למצוץ. 3 תתאמצי להרטיב.
"מהיום. כשאני מדבר איתך- את תמצצי אותן.
תמצצי יפה. שיהיה לי נעים שאני מדבר איתך.
את המבט המושפל והיפה שלך כשאת מוצצת
את תכווני ישר לתוך העיניים שלי., לא לטייל.
אני רוצה לראות אותך. ככה.
כשאני מדבר איתך. את תקשיבי. רק תקשיבי.
ותלקקי ותרטיבי. אבל לא תוכלי לענות.
כשאני מוציא את האצבעות מהפה שלך
ומורח אותן עלייך. זאת דקת החסד שלך.
תעני עניינית. קצר. זריז. אין צורך להאריך.
כן אדוני, תודה אדוני. כרצונך אדוני.
את כבר יודעת. נכון כלבה?.
ועכשיו. שאת מבינה כל כך יפה. כל כך בשקט.
- אני לוקח אותך לפרק א. שיעור מס 4.
משחקי תפקידים. קשים.
"רצית להיות ילדה טובה של אבא.
עכשיו אני אלמד אותך ב.ד.י.ו.ק-
מה.אבא.אוהב."
