אחת שיודעת.

להפעיל. ימים שלמים הוא היה מפעיל אותי. 

כמו עובדת מסורה בחנות מפעל לחומרי סיכה.

הוא מפעיל. ואני מטפטפת לכל המכונות את

השמן שהן צריכות כדי להמשיך לפמפם. 

הייתי מכונה משומנת לכל גלגלי המוח שעבדו

בלי הפסקה ביני לבינו. הרכבנו הרבה פאזלים יחד. 

כל חתיכת פאזל חסרה הוא היה משלים אצלי

עם האצבעות שלו. מדגדג לי עמוק בפנים. 

והייתי שטופה. שטופת מוח ושטופת כוס. 

הייתי הדבר הכי יפה. והכי נקי. והכי שייך. 

זרחתי בחוץ רק כי נכנעתי לסטיות שלו עמוק בפנים.

והכוס שלי היה חם ורטוב ונעים. והשפתיים היו

משתפשפות זו בזו מהבוקר עד הערב.

ונהניתי. באמת.

אפילו לי היה קצת מורכב להאמין.

כמה ממכר זה. להיות מצויינת. כבובת מין. 

אני לא כל כך מצליחה לישון.

מנסה להתמודד עם הלילה הראשון. בלעדיו.

איש אחד שואל אותי מה מכל הדברים.

הכי מרגש אותי? 

ואני מוצאת את עצמי עונה לו  "מילים".

אדם שיש ערך למילים שלו.- בעולם של הרבה

מילים בלי ערך. זה מה שמרגש אותי. 

הוא מסתכל עליי.  אני לא בטוחה שהוא מבין. 

ואני מנסה לחדד לו:

"אני רוצה לתת אותי. אני רוצה להאמין."

אחכ שליטה. והשפלות. אולי חוסר אונים. 

ושלא יפול לי למניפולציות שאנחנו מזדיינים.

ומתחילה אצלי מסיבת פרידה בעומק הלב.

מהאיש שהצליח לטלטל את עולמי עד כאב. 

אהבנו אולי.  אולי זה היה רגש אחר?

מה שהיה בטוח שאנחנו שלם שהיה לשנינו חסר. 

הוא חיבק עם מילים כי רגשות היו עניין מסובך. 

דבר אחד הוא הבטיח. את שלי. אני. כולי שלך.

והגמירה הראשונה בלעדיו היא יותר עינוי מהנאה.

ושמישהו אומר שהוא יגמיר אותי בספירה אני פתאום 

נחנקת ובוכה. והכוס שלי עצוב. גומרת בלי אישור?

מתבלבלת בין מותר לאסור. הדמעות בעיניים.

והוא לא ישים  עליי ידיים.  וגם לא ישאל אותי מי אני

ולמי אני שייכת.  לא ישאל מתי אני באה ולא ידע

לאן אני הולכת. ומתי תתקשרי. ואני רוצה סרטון

עם פה פתוח. וכמה היינו צמודים.

מזדיינים כמו גשם ורוח.

הוא פמפם לי תלב. ועכשיו הרגעים של הלבד.

רק כי האמנתי למילים. ונתתי לו יד.

ואוטוטו 5 וחצי. והוא כבר לא יסמס בוקר טוב.

ואולי למילים יש ערך? פתאום אני עוצרת לחשוב. 

והיום בחירות. כל אחד יזרוק לקלפי איזה קלף. 

ואני בוחרת. אולי רק להיות צעצוע יפה על מדף.

 

יש המון דברים שכתבתי לי.

רגעים טובים. ורעים. וכולם שלי.

אבל עכשיו אני נדרשת לעצור. 

כדי שאוכל להגיע למתג ולהדליק את האור. 

אני מרגישה שמה שהמוח שלי מוכן לאכול.

הכמיהה. הרצון. הרעב המיני.

הלב שלי מתקשה לעכל. והגוף רוצה להקיא. 

ואני מתנדנדת המון.

ואני על 100 אחוז להיות.

ואחכ 100 אחוז של ללכת. 

כמו ליפול ולקום. ולקום ולשבת. 

וכשאין לי תשובות ואין כיוון ואין לאן. 

כל מה שצריך זה רק טיפה של זמן. 

זמנים כאלה. של הכל או כלום. 

תיפלי יפה. תגידי תודה. וקדימה לקום.

תשחררי קצת. תנקי אותך ותתחילי לרקוד. 

וכמה יפה את. שאת נושמת. וחוזרת לעמוד. ♡ 

 

לפני כמה ימים חזרתי לקחת גלולות

כי רציתי לתת חוויה של חיכוך ישיר. בלי גומיות.

האיש ההוא היה עבורי גלולת קסם.

הוא החזיר לי את המיניות והאור.

אבל דבר אחד הוא שכח בעצם,  

שהוא יכול לבעול אותי אבל גם חייב לשמור.      

האיש הזה, אולי אדון. מאסטר. שולט?

לא משנה. אולי סתם בנאדם. השאר כבר מת. 

והיה לי טוב. אני לא יכולה לשקר.

והוא היה בשבילי החלק שהיה לי חסר. 

וזה היה קשר שהתהדק מהרגע הראשון. 

הייתי לו. הוא היה לי. ויחד התחלנו לנשום. 

וכל מה שהיה לי- הזרמתי רק אליו. 

וככה. הפכתי. להיות המובן מאליו. 

ואיזה גהנום זה להיות נשלטת?

מרגישה שקיבלתי כדור בלב ובראש. 

כי בזמן שאני מקפידה להיות שייכת.

ההוא מתעסק בלהשיג ולכבוש. 

וסמכתי עליו. ולא שאלתי שאלות. 

כי כל מה שרציתי. זה להאמין בו. ולהיות.

עבורו. בשבילו. ים של אור. קרן של תקווה. 

והסתכסכנו שנינו. עם הגדרות של אהבה.

ואם אסגור את הכל- הוא יקפל וילך.

כי כל האור שביננו- נחלש. הסתבך.

מעבר להרי החושך. יושבת ילדה קטנה. 

שרק רצתה להיות. גורה. נאמנה. 

ואיש אחד גדול ממנה- בכמה שנים טובות. 

עיצב בה את הכל. ולימד אותה להיות. 

אז מה היה כל כך דחוף תגיד לי אתה.

לתפוס עוד זונה לתפעול. 

לשחק. גם איתי. גם איתה. 

שברת לי את הכנפיים.

כיבית בי את כל האורות. 

תלית אותי בין אדמה לשמיים. 

הרסת לי. ואולי גם לך. לא פחות. 

ואני בטיפשותי.

הייתי כלכך עסוקה

בלתת אותי. בלהיות עבורך.

להשתפר כל הזמן

ולהנות מהנוף. 

ולא שמתי לב. שהזמן נעצר. 

The end.  ו- הסוף? .   

פרפרית זהב. תמיד הייתי. 

אישה של אנשים. עיניים טובות. וחופש. 

כמו רשת מלכוד טובה שכייף ליפול אליה. 

רשת בטחון שכייף לגעת ורוצים להתקרב. 

ואפילו בסוף. קל להתמכר.

כמו באר גדולה של אנרגיה טובה ומלטפת.

ובסוף- מי שנופל ברשת. 

מגלה שאין רשת ואין מלכוד. 

יש אולי חבל הצלה

לריפוי רגשות ששכחנו.

וסערות של אהבות שכבו. 

וקסמים שיתעוררו עכשיו מחדש ויעשו טוב.  

פרפרית זהב

צריכה את הכלוב וגם את המרחב. 

כדי שהיא תוכל לספק- כל מה שתצטרך.

להיות לך. בלי להתפרק.

ואני עצמאית ויודעת לעוף לבד. 

אבל כשאני נכנסת לתוך הידיים שלך.

יש לך אחריות עליי. אולי על שנינו. 

וזה לא גנון. ואתה לא גננת. 

כמו שאני לא . רק .כלבה ומאוננת. נכון?

שיש לך פרפר זהב בידיים. אתה תחליט- 

אם לשמור עליו חי. צבעוני. שמח. בועט.

או אם למחוץ את האצבעות חזק ולהרוג אותו.

ואני מוצפת כבר שבוע. ונמצאת עבורך. 

אבל לא מסוגלת לדבר - עליי.

וכמו במופע. הצגת רחוב. 

אני השחקנית שאיתה "הכל טוב!".

כלבה טובה. חור הדוק.

ומאחורי הקלעים. אישה כזאת. לב סדוק?

ואני יודעת שיש לי מקום. ויש לי ערך. 

וסיימתי את הגן לפני שלושים שנה. בערך. 

ואני שואלת איך עבר היום שלך.

כי אכפת לי. כי אני גם חברה. 

ואתה תספר לי בכייף- ואולי לא תתעניין חזרה. 

ומה אני צריכה את זה. 

ו-האם אני צריכה את זה.?

לפזר אבקת קסמים, בחיים של מישהו אחר. 

שלא תמיד יראה אותי. שלא תמיד יבין. 

והרצון החזק. הארור. החי הבועט.

לוותר על לקחת. להיות אישה של לתת.

ומלכודת. ורשת. וחבל הצלה.

כמה אני יורדת. ומתי אני עולה?

ומרגע שנפגשנו נכנסתי לו לתוך הידיים.

אני חושבת שעברו אולי חודשיים.

ואנחנו ניצוץ. קרן שמש. החושך והאור. 

ויש רגשות. ויש ימים ורודים ויש ענן אפור. 

ויש רוח. מנשבת. חמה. וטובה. 

ואפשר לפתור הכל גם עם גרם אהבה.

וגם אתמול. והיום. והנה אפילו עכשיו. 

אני שלו.  ותמיד הייתי. פרפרית של לב זהב.

אולי בכלל

כל מה שעשינו הלילה

נקרא "לעשות אהבה".

הייתי רכה וערומה

וחיכיתי לך בכריעה

שתכנס בדלת. 

וחלצתי ממך את הנעליים

אחרי יום העבודה. 

ודרשת ממני ללקק -

גם אם אני לא אוהבת.

ודחפת את הרגליים שלך

בכח. לתוך הפה והפנים. 

"וזה הזמן שלך כלבה. 

לעשות לי נעים."

ולא מעניין אותך

ולא שואל אותי מה עיניינים. 

את זונה ואת חור. 

הוראות-מבצעים.

והחגורה ששחררת מהמכנס

והצלפת בי בלי לרחם

ולא חשבתי שתכעס

על מטלה שלא הספקתי לסיים. 

ואיך שרפת לי את הישבן ואת הכוס

ואיך יללתי כמו כלבה

ואיך המשכת בלי היסוס.

עד שזלגתי לרצפה. 

והיריקות שלך עליי

בהנאה כזאת גדולה. 

ושפתחת לי את הפה

וקראת לי זונה.

ואתה מפמפם ובועל 

ומה את אומרת??

מבטיח לך עוד תיהי

כלבה לתפארת.

ולא נותן לי להשפיל מבט.

ורק דורש שאסתכל לו בעיניים

"גם שאני מזיין אותך לאט. 

את תפתחי יפה רגליים. "

והלשון שלי.

על כל הגוף שלך. 

בלי לפספס נקודה

רטובה ומלטפת

כמו כלבה קטנה. 

והגמירות שלך

אחת אחרי השניה 

שאתה מורח עליי בהנאה. 

ולטלטל את השדיים-חזק!

"אל תתבכייני שאת לא יכולה". 

ואיך שהדמעה שלי יורדת

והסטירה שלך עולה. 

וכמה אתה אוהב ללגלג לי

כשאני בשיא ההשפלה. 

ואולי בכלל אתמול

עשינו אהבה

כי איך אחרי הכל

עוד הרגשתי אהובה.

ושסיימנו רציתי לפתוח מילון.

לחפש פירוש מדוייק

כי אם אהבה היא אסון

אז לפחות שננצח תמשחק. 

ואולי לא צריך הגדרות

ואולי לא צריך גם מילים. 

רק להשתכר ורק להנות. 

כשהכוס והזין. מתעלסים. 

אני משתדלת

לא לקחת את החיים ברצינות. 

לפעמים זה טוב הבינוניות.

וככה באתר הזה בנתיים- 

מצאתי הרבה תמונות של כוס

וגם כמה תמונות של זין. 

אז איך זין נראה אני כבר יודעת. 

ואני מתעסקת רק עם זין

שמחובר למישהו שאני אוהבת. 

אבל עדיין לא התעמקתי

בכוס חשוף. של אישה אחרת. 

אז מתמונה לתמונה

כי גם אני מצטלמת בין השאר.

מסתבר שבסוף לכולנו. יש אותו הדבר.

כוס יפה. שפתיים. חור מתוק. נוזל. 

אבל העטיפה. העטיפה .

שם נמצא הקסם- זה כל ההבדל. 

מאישה לאישה. 

מה ששונה זה אולי לא החורים.

לכל אישה יש לב אחר

ותדר אחר של זרמים. 

ואם הכוס היפה מחובר

לאישה שעושה קסם בלב. 

אתה תעמוד על המשמר

ותזהר להתאהב.

***************

ואתה תוריד לי את התחתון

ותשחק עם הרכוש הנהדר. 

ותיראה אותי חשופה ערומה.

רק אתה. ולא גבר זר. 

ואתה מנוסה ויודע

מה כל כוס וחור יודעים לעולל. 

ומאישה לאישה

רק העטיפה היא הקסם.

אבל הלב- זה כל ההבדל. 

יש הרבה פגישות בחיים שלי.

אבל אני לא מתרגשת בדרך כלל.

אני באה בטוחה-

בכל מה שיש לי.

בטוחה גם במה שאין לי. 

קח אותי. זרוק אותי. 

שניהם טובים לי-

אם לא אכפת לי ממך. 

למפגשים איתו אני באה אחרת. 

גוף יפה לאילוף. מוח סורר לכיפוף. 

ואולי. הנכה ריגשי.

יזרוק גם איזה ליטוף.

ככה זה טוב לשנינו. 

ואולי כבר קצת.

כן אכפת לי ממנו. 

ואם יש דירוג כמה הוא מתקדם

עם סף הרגשות שלו אליי. 

אז אולי עליתי מאפס ל- 2.

וזה עדיין נמוך. נמוך מדיי. 

לכל אחד יש תחביבים בחיים. 

לשיר. לרקוד. לדוג. לשדוד. 

אני שודדת. מאחה לבבות. 

יש לי תפקיד מחייב. 

וזונות וכלבות- זה מאד מספק. 

אבל שודדת לבבות-

זה להתעסק עם הלב. 

ובעולם העסקים יש לכל אחד חזון. 

וביחסים שלי איתו יש גם מטרה. 

הוא יהיה המשוחרר כיאה לאדון. 

ואני אהיה הקשורה. 

וככל שהוא יפתח. ויאהב אותי יותר

הוא יהדק את הרצועה- ופחות ישחרר.

זה יהיה הסימון. כמו להציב את הרף.

לב פתוח. כלבה טובה. רגש עף.

בדרך כלל זה קורה ההפך. 

אוהבים. מתרככים.

משולט זה הופך לנשלט. 

זה תהליך. זה תמיד קורה.

לפעמים מהר. לפעמים לאט.

אני צריכה אהבה קשוחה. 

אהבה שמעמידה אותי במקום. 

להיות סחוטה. עייפה. מרוחה.

להיות זונה בלילה ומוצצת דם ביום. 

לספק לו את הגוף. לאתגר לו תמוח. 

לענות בנימוס. לא להתחצף. לא לשכוח.

שיש לי תפקיד בכיר. חשוב. מחייב. 

לדאוג גם לנפש- ושהוא יפתח את הלב. 

זה נכון בשבילו

וגם שורף קצת לפעמים.

ולפעמים להתאהב 

זה מאחה את הפצעים. 

אולי בסוף אעלה מ2 ל4

במפלס האהבה אצל אדון בחור. 

ואולי אקבל גם 9

בדירוג השודדת שמאחה לב שבור.

אבל כל הזמן. כל דקה. 

הרצועה. קצרה. לוחצת. הדוקה.

כן אדוני. לא אדוני.

ו-"עם מי את חושבת שאת מדברת?" 

תתפשטי. תזדייני יפה.

ותנבחי כשאת גומרת.

 

העולם שלי נהיה צר והדוק. 

כמו בועה שמנסה

לצאת מבקבוק.

ואני מתחילה ליילל

וכמעט מצליחה לשמוע

איך הגאווה שלי חורקת

ואיך האגו מתחיל לטבוע. 

ואיך אני עונה בקול רך לשאלות. 

וכן אדוני. מצייתת לכל המשימות. 

ושם בזמנים שלי ושלו. בתוך בועה.

כולי שייכת. נשלטת. כנועה.

רק כי

הוא דוחף אותי לקיר. מנטאלית.

ואני נדחקת. כל רגע. ככה כל היום- 

בעבודה או בקניות. הוא נמצא בכל מקום. 

היד שלו יושבת. עוטפת לי את הצוואר. 

הוא קושר אותי מנטאלית- לא צריך קולר.

מה קורה לי. מה יש לי?

חליתי באיזו מחלה סופנית?

הוא מפעיל אותי ככה.

בובה על חוט. כמו רקדנית. 

מבקשת להירגע- שייתן לי רגע לנשום. 

מבטיחה שנעשה מחר- מה שלא נספיק היום. 

והוא ממשיך. הוא בשלו.

ואני כבר מתחילה להבין.

שהוא מעצב אותי לאט- להיות בובת מין.

בובה שכל רגע מוכנה לספק את צרכיו. 

והכוס לח. עיניים מבקשות. כל היום. גם עכשיו.  

פה פתוח. בולעת יריקות. מרוחה בכל המיצים. 

קול רועד. ילדה טובה. מקבץ של חריצים. 

כמו להיות קשורה-

בתוך מרתף שכוח אל. 

ולעלות למזרון בכל פעם

כששומעת רשרוש מנעול מצלצל. 

לחכות כל הזמן. מנוטרלת.

בלי לדעת איזה יום היום. 

להיות דרוכה. יותר מקבלת. 

ידיים על העורף. והטוסיק בדום.

לחכות לסימון עם האצבע.

עדינה. נבוכה. ביישנית.

להניע אגן קדימה-אחורה.

כאילו מקודדת בתנועה לא רצונית.

להרגיש חשופה

כשהוא מביט בי ואומר. 

מי כלבה. מי כנועה. מי החור הבוער. 

כלבה מטומטמת. גורה עלובה. 

תתנהגי יפה. תקבלי אהבה. 

וידיים למעלה. ואת רק חור לשימוש. 

ואין פה תוכנית לבקשתך. גם אין תוכנית ייבוש. 

וכל פעולה נדרשת לאישור. 

והוא כזה קר. ממוקד וברור. 

ואני בסדר. באמת. נחנקת ותמיד רטובה.  

גם כלבה מחונכת וגם זונה אהובה. 

עולם קטן. מנותק. רחוק מאד מהמציאות. 

עיניים יפות. מוח חריף.  סקס שמביא ה.ת.מ.כ.ר.ו.ת. 

והוא מתעקש. לא מוותר.

נותן לי חזק בתוך הורידים. 

יש לו מטרה. הוא לא משחרר. 

ואני הופכת לכלבת עינוגים. 

הוא מעיף לי סטירה

כמו אדון לשפחה -אז בימי הביניים. 

ומזיין אותי וכשכולי מרוחה

מבקש שאטלטל את השדיים. 

הוא מנמיך. משפיל. ונותן לי כבוד

כמו ל. זונה. כלבה. שפחה. 

ככה הוא אוהב ורק ככה זה יעבוד. 

וגם ככה . בדיוק. אני צריכה . 

הוא מסתכל עליי במבט מחוייך.

אחרי שבמשך שעה הוא מעביר

אותי סדרת חינוך יפנית. 

בלי קין ובלי מצבטים.

לא חינוך אנגלי ולא שוטים. 

הפעם זה 'רק' גומיות. 

בגדול הוא אומר 

שמה שלא תופס המוח. 

תתפוס הרגל הקשורה.

כשעליה גומיות מתוחות

שהוא משחרר על כף הרגל.

יש לי סף כאב

ואני יודעת להענש שצריך-

אבל הגומיות האלה

הן כאב של התעללות.

ועל מה? מה עוללתי הפעם?

כלום. באמת.

לא ברמה של פשיטת רגל.

פשוט. אסור לגמור בלי אישור. 

וגמרתי. פעמיים. מזל שלא שלוש.

ויש חילוקי דעות ביננו לגבי

ההצפה שיש לי בין הרגליים. 

אבל שנינו מסכימים על דבר אחד.

אני חייבת ללמוד לשלוט ברטיבויות

להיות קשובה יותר להוראות. 

וגם אם השפתיים שלי מחליקות.

אסור. לי. להגניב נגיעות.

- נכון כלבה?

אני מגיעה לפגישה הזו מקרטעת.

על אדי דלק אחרונים. 

מאז אותה גמירה הוא צמצם אותי.

קיצר איתי תקשורת. בא לרגע והולך. 

כבר יומיים שהוא זורק לעברי שריקה

פעם אחת- כל 5 שעות. ובין לבין אני נחנקת. 

ואני רצה אליו. מהר. כל פעם מחדש. לכל שריקה. 

ואני מגיעה וכמעט משיגה אותו. נוגעת לו ברגל. 

אבל שוב. הוא הלך. פספסתי אותו בשניה.

וזה שאני מפספסת אותו-

כמו שפיספסתי עם הגמירה. 

זה בוקס כואב ישר לבטן.

כמעט כמו שכואבות לי הגומיות האלה. 

והן כאבו לי. מאד.  והוא צולף בי ברצף

באותה כף רגל. ואני קשורה ואזוקה

אבל לא. לא בוכה. זונות רעות לא בוכות.

הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יפסק.

ובסוף. זה נפסק. ולא אגמור יותר בלי אישור. 

אני כל כך מקווה.  שאלמד. לשלוט במיניות שלי. 

הוא אורז אותי. כאילו מעניק לעצמו מתנה.

אני שוכבת על הבטן. שומעת ונדרכת

לקול רשרוש הברזלים.

הוא קושר אותי- יד ליד. רגל לרגל.

ואז גם הידיים לרגליים קשורות מחוברות.

ואני כלבת שעשועים מקופלת פתוחה. 

ורק הפה שלי עולה ויורד על הזין שלו.

אני מצייתת. קטנה. כאילו אין אותי יותר.

גם ביומיים ההם. שהוא שורק לי והולך. 

אני מרגישה כמו כלום.

אבל כלום כזה שלא עושה לי טוב. 

כלום שכמעט גורם לי להגיד לו.

"תקשיב. אתה ממש אחלה. באמת. 

אבל לא. לא ככה. עדיף שנחתוך."

ואני מאופקת. מנסה להשתיק את הקולות

הפנימיים שיבעטו אותו ממני. ואני מחכה. 

ועוד כמה שעות. אגיע טובה. יפה. נקיה ורכה. 

ואני כבר ילדה גדולה.

מלמדת את עצמי לא לעורר

סערות של רגשות. 

כי יש משמעות ותוקף למילים

אני בוחרת אם כן או לא- להיות.

יש טוטאליות- אין משחקים.

רגע לפני הפגישה.

קוקו אסוף. חלקה. מוכנה. 

אבל פתאום. אני מפחדת להגיע .

מכווצת. שקטה מדיי. נפש סחוטה. 

תתאפסי על עצמך. את אמיצה. ורוצה.

להתמודד. פנים אל הפנים. גם עם השדים. 

ואני נכנסת בדלת. והוא מסתכל עלי.

מבט של התגעגע אלי? כן או לא?

לנכים רגשיים יש דרכים יצירתיות

להראות אהבה. אז הוא מסתכל 

ורק עם העיניים מסמן לי

כמה אני כלום בשבילו

וכמה אהבה יש לו ואין לו. אליי. 

ואם משהו לא ברור אז גם

בקול קר. מנוכר. כמו עט חורט על נייר. 

תתפשטי כלבה.

אני רוצה את ה.כ.ל.

נכנסתי עם נפש ערומה. כעת גם הגוף לפניו.

הוא בכורסא. לבוש. קפה בצד. רגוע. 

מכניס אותי ומקפל טוב טוב בין הרגליים שלו. 

זמן טוב לשאול אותי -

- מה שלומך כלבה קטנה? הכל בסדר?

ואני בסדר. נראה לי. וכאילו אכפת לו.

ואז מגיע המבול. הצונאמי הגדול. הר געש. 

כמו שהוא נכה בלב.

הוא מדליק אש. שורף. וצורב. 

ואני עושה דברים שלא הייתי עושה בחיים.

המבט שלו. הפקודות הקרות.  

והכל נשפך. אני נשפכת. זולגת

עם הלשון. לפקודתו.  לכל מקום שיורה לי. 

ואחרי 5 פעמים שהוא מכתיב לי תנוחות.

ואני שוכחת. מתבלבלת. וחוטפת סטירות. 

הוא מורה לי לרדת. וללקק לו. את. ה.רגליים??

והנה עוד גל צורם. גל חום. שבר ענן. 

של משבר זהות קשה מתחיל.

ואני מתגברת לבד. מנסה לרדת לכיוון.

והוא עוזר לי. תמיד עוזר לי ולוחץ לי

את הראש עם הרגל השניה. לרצפה. למטה.

מורח את הפנים שלי על הרגל שלו. כמו

שעושים עם כלבה.

ורק המבט שלי אליו.

מלמטה. המבט האבוד.  המתחנן.

במקום לעורר רחמים.  מעורר אותו. 

-פה פתוח. לשון אליי. תלקקי כלבה. 

ואני מבצעת. מלקקת. טובה.

כמו נשיקה ראשונה.

אין לי מושג מה עושים

אבל אני עושה מה שאני יודעת.

אצבע אצבע. גומרת לי על החיים.  

אני מחכה לרגע שהוא יאפשר לי לעצור. 

כי כבר למדתי. שאם אעצור לפני הזמן. 

הגהנום שלי יתארך. כל פעם מהתחלה. 

ככה הוא אוהב אותי. ככה הוא אוהב את זה. 

למצוץ לי את הדם.  ולשחק לי בראש עד מוות. 

כשהלשון שלי מלקקת כל מה שהוא יגיד.

ואני כלבה טובה. זוחלת על 4  עד המיטה.

נשכבת על הגב. ידיים לצדדים. מחכה.

מפשקת את הרגליים שיהיה לו נוח-. 

והוא חודר את האוקיינוס בלי גלגל הצלה.

והוא מסתכל לי בעיניים

בזמן שהוא מזיין אותי. בועל לי תחיים. 

והוא רוצה לשחק איתי. משחקי קליעה.

- תפתחי את הפה כלבה. לא לסגור.

והוא יורק עלי. לפנים. לפה. לקלוע לחור. 

ואני מנסה לתפוס את היריקות שלו

עם הפה הפתוח. מזויינת. מוכנה לבלוע. 

רק שלא  ימרח את כולי בהשפלה הזאת. 

והוא משפיל אותי עד קץ הגהנום.

מדיי פעם הוא גם מאפשר לי לנשום.

בסוף בסוף. ילדה טובה. חיבוק. נשיקות. 

יושבים על קפה. 

ואני מובכת. ומבקשת סליחה. 

אולי אני בכלל לא נשלטת.

ואולי בכלל עדיף לי מלכה.

כי יש לי כתר. ונעלי עקב 

וגם השגתי מנקה.

אבל שהדלת נסגרת

בעולם של ביני לבינך.

אהיה כלבה מאולפת.

חפץ. צעצוע. שפחה. 

הוא מחייך ומביט בי.

הוא התגעגע אליי או שלא?

ואני בסדר. ו-כן.  אכפת לו.