אחת שיודעת.

הוא מסתכל עליי במבט מחוייך.

אחרי שבמשך שעה הוא מעביר

אותי סדרת חינוך יפנית. 

בלי קין ובלי מצבטים.

לא חינוך אנגלי ולא שוטים. 

הפעם זה 'רק' גומיות. 

בגדול הוא אומר 

שמה שלא תופס המוח. 

תתפוס הרגל הקשורה.

כשעליה גומיות מתוחות

שהוא משחרר על כף הרגל.

יש לי סף כאב

ואני יודעת להענש שצריך-

אבל הגומיות האלה

הן כאב של התעללות.

ועל מה? מה עוללתי הפעם?

כלום. באמת.

לא ברמה של פשיטת רגל.

פשוט. אסור לגמור בלי אישור. 

וגמרתי. פעמיים. מזל שלא שלוש.

ויש חילוקי דעות ביננו לגבי

ההצפה שיש לי בין הרגליים. 

אבל שנינו מסכימים על דבר אחד.

אני חייבת ללמוד לשלוט ברטיבויות

להיות קשובה יותר להוראות. 

וגם אם השפתיים שלי מחליקות.

אסור. לי. להגניב נגיעות.

- נכון כלבה?

אני מגיעה לפגישה הזו מקרטעת.

על אדי דלק אחרונים. 

מאז אותה גמירה הוא צמצם אותי.

קיצר איתי תקשורת. בא לרגע והולך. 

כבר יומיים שהוא זורק לעברי שריקה

פעם אחת- כל 5 שעות. ובין לבין אני נחנקת. 

ואני רצה אליו. מהר. כל פעם מחדש. לכל שריקה. 

ואני מגיעה וכמעט משיגה אותו. נוגעת לו ברגל. 

אבל שוב. הוא הלך. פספסתי אותו בשניה.

וזה שאני מפספסת אותו-

כמו שפיספסתי עם הגמירה. 

זה בוקס כואב ישר לבטן.

כמעט כמו שכואבות לי הגומיות האלה. 

והן כאבו לי. מאד.  והוא צולף בי ברצף

באותה כף רגל. ואני קשורה ואזוקה

אבל לא. לא בוכה. זונות רעות לא בוכות.

הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יפסק.

ובסוף. זה נפסק. ולא אגמור יותר בלי אישור. 

אני כל כך מקווה.  שאלמד. לשלוט במיניות שלי. 

הוא אורז אותי. כאילו מעניק לעצמו מתנה.

אני שוכבת על הבטן. שומעת ונדרכת

לקול רשרוש הברזלים.

הוא קושר אותי- יד ליד. רגל לרגל.

ואז גם הידיים לרגליים קשורות מחוברות.

ואני כלבת שעשועים מקופלת פתוחה. 

ורק הפה שלי עולה ויורד על הזין שלו.

אני מצייתת. קטנה. כאילו אין אותי יותר.

גם ביומיים ההם. שהוא שורק לי והולך. 

אני מרגישה כמו כלום.

אבל כלום כזה שלא עושה לי טוב. 

כלום שכמעט גורם לי להגיד לו.

"תקשיב. אתה ממש אחלה. באמת. 

אבל לא. לא ככה. עדיף שנחתוך."

ואני מאופקת. מנסה להשתיק את הקולות

הפנימיים שיבעטו אותו ממני. ואני מחכה. 

ועוד כמה שעות. אגיע טובה. יפה. נקיה ורכה. 

ואני כבר ילדה גדולה.

מלמדת את עצמי לא לעורר

סערות של רגשות. 

כי יש משמעות ותוקף למילים

אני בוחרת אם כן או לא- להיות.

יש טוטאליות- אין משחקים.

רגע לפני הפגישה.

קוקו אסוף. חלקה. מוכנה. 

אבל פתאום. אני מפחדת להגיע .

מכווצת. שקטה מדיי. נפש סחוטה. 

תתאפסי על עצמך. את אמיצה. ורוצה.

להתמודד. פנים אל הפנים. גם עם השדים. 

ואני נכנסת בדלת. והוא מסתכל עלי.

מבט של התגעגע אלי? כן או לא?

לנכים רגשיים יש דרכים יצירתיות

להראות אהבה. אז הוא מסתכל 

ורק עם העיניים מסמן לי

כמה אני כלום בשבילו

וכמה אהבה יש לו ואין לו. אליי. 

ואם משהו לא ברור אז גם

בקול קר. מנוכר. כמו עט חורט על נייר. 

תתפשטי כלבה.

אני רוצה את ה.כ.ל.

נכנסתי עם נפש ערומה. כעת גם הגוף לפניו.

הוא בכורסא. לבוש. קפה בצד. רגוע. 

מכניס אותי ומקפל טוב טוב בין הרגליים שלו. 

זמן טוב לשאול אותי -

- מה שלומך כלבה קטנה? הכל בסדר?

ואני בסדר. נראה לי. וכאילו אכפת לו.

ואז מגיע המבול. הצונאמי הגדול. הר געש. 

כמו שהוא נכה בלב.

הוא מדליק אש. שורף. וצורב. 

ואני עושה דברים שלא הייתי עושה בחיים.

המבט שלו. הפקודות הקרות.  

והכל נשפך. אני נשפכת. זולגת

עם הלשון. לפקודתו.  לכל מקום שיורה לי. 

ואחרי 5 פעמים שהוא מכתיב לי תנוחות.

ואני שוכחת. מתבלבלת. וחוטפת סטירות. 

הוא מורה לי לרדת. וללקק לו. את. ה.רגליים??

והנה עוד גל צורם. גל חום. שבר ענן. 

של משבר זהות קשה מתחיל.

ואני מתגברת לבד. מנסה לרדת לכיוון.

והוא עוזר לי. תמיד עוזר לי ולוחץ לי

את הראש עם הרגל השניה. לרצפה. למטה.

מורח את הפנים שלי על הרגל שלו. כמו

שעושים עם כלבה.

ורק המבט שלי אליו.

מלמטה. המבט האבוד.  המתחנן.

במקום לעורר רחמים.  מעורר אותו. 

-פה פתוח. לשון אליי. תלקקי כלבה. 

ואני מבצעת. מלקקת. טובה.

כמו נשיקה ראשונה.

אין לי מושג מה עושים

אבל אני עושה מה שאני יודעת.

אצבע אצבע. גומרת לי על החיים.  

אני מחכה לרגע שהוא יאפשר לי לעצור. 

כי כבר למדתי. שאם אעצור לפני הזמן. 

הגהנום שלי יתארך. כל פעם מהתחלה. 

ככה הוא אוהב אותי. ככה הוא אוהב את זה. 

למצוץ לי את הדם.  ולשחק לי בראש עד מוות. 

כשהלשון שלי מלקקת כל מה שהוא יגיד.

ואני כלבה טובה. זוחלת על 4  עד המיטה.

נשכבת על הגב. ידיים לצדדים. מחכה.

מפשקת את הרגליים שיהיה לו נוח-. 

והוא חודר את האוקיינוס בלי גלגל הצלה.

והוא מסתכל לי בעיניים

בזמן שהוא מזיין אותי. בועל לי תחיים. 

והוא רוצה לשחק איתי. משחקי קליעה.

- תפתחי את הפה כלבה. לא לסגור.

והוא יורק עלי. לפנים. לפה. לקלוע לחור. 

ואני מנסה לתפוס את היריקות שלו

עם הפה הפתוח. מזויינת. מוכנה לבלוע. 

רק שלא  ימרח את כולי בהשפלה הזאת. 

והוא משפיל אותי עד קץ הגהנום.

מדיי פעם הוא גם מאפשר לי לנשום.

בסוף בסוף. ילדה טובה. חיבוק. נשיקות. 

יושבים על קפה. 

ואני מובכת. ומבקשת סליחה. 

אולי אני בכלל לא נשלטת.

ואולי בכלל עדיף לי מלכה.

כי יש לי כתר. ונעלי עקב 

וגם השגתי מנקה.

אבל שהדלת נסגרת

בעולם של ביני לבינך.

אהיה כלבה מאולפת.

חפץ. צעצוע. שפחה. 

הוא מחייך ומביט בי.

הוא התגעגע אליי או שלא?

ואני בסדר. ו-כן.  אכפת לו.