מחשבות, תשוקות, ושאר אהבות

"אני רוצה להתאמן" היא אמרה.
מדי פעם היא אמרה את זה בחודשיים האחרונים
יש לצעצוע שלי היסטוריה ארוכה עם סטירות, וזה הפך את האקט למשהו מאוד רציני ונמנענו ממנו
ומדי פעם, שמצב הרוח התאים, התאמנו ביחד על סטירות עדינות, חלשות. לאט לאט  מגבירים

בשבת בצהריים, יושבים ביחד בסלון עם השולחן דחוף הצידה, אור שמש מאיר עלינו בעדינות
בדיוק מסיים לקלף מהחזה שלה את השעווה שאיתה בדיוק סיימנו,
"אני רוצה להתאמן" היא אמרה, העיניים שלה גדולות, ונעוצות בשלי. הגוון הכחול-אפור שלהן מזמין אותי לצלול לתוכו באור השמש

אז התחלנו בעדינות, מכה ראשונה, מכה שנייה. אני רואה את האישונים שלה מתרחבים עם כל אחת
אני מרגיש אותה יותר ויותר מתנשפת.
"אפשר יותר חזק" היא אומרת, ואחת יותר חזקה מגיעה, מצלצלת ומזיזה את כל הראש שלה
אני משאיר את היד על הלחי החמה, והחמודה לוקחת את האגודל שלי בפה. נושכת אותו קצת באהבה.
"אני אוהבת את זה" היא אומרת

קאט לחמש דקות אחר כך,
הזין שלי עמוק בתוכה, לרגע בחוץ והרטיבות שעליו מנצנצת באור השמש, לפני שהוא חודר ומותח חזרה
"תן לי עוד א-" היא מתחילה, ולפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט סטירה מצלצלת פוגעת בה, אני מרגיש איך היא מיד מתהדקת כמו צבת

מסקנות מסוף השבוע:
סטירות זה כיף,
סטירות מדאדי זה כיף כפליים

לאחרונה אני ונומי היינו באירוע ביחד,

לא, לא מסיבה, לא ליין ולא פאבליק סשן

לא אורגיה, לא סווינגינג ולא מאנצ'

היינו באירוע של המשפחה, וכנהוג בתרבות הישראלית, היה שם צלם מגנטים שצילם בין השאר גם אותנו.

ואני מוצא את עצמי יושב ומסתכל על המגנט הזה, שלי ושל נומי.

זה המגנט הראשון שלי עם בת זוג, המגנט הראשון שלי לבד עם מישהו שהוא לא משפחה.

ומשהו בזה ריגש אותי, זה הרגיש כמו צעד.

והוא עכשיו יושב על המקרר הריק ברובו, אני ונומי מחייכים ממנו חזרה אלי,
ואני מקווה שיבוא יום והוא יוקף בדומים אליו.

אני שונא את זה

אני שונא שאני לא יכול לעזור

לפעמים היא מספרת לי משהו, משהו שקרה לה, משהו שהיא מתמודדת איתו

ואני מבין שאין לי איך לעזור

לא משנה כמה אני אוהב אותה, ואני אוהב אותה יותר משאי פעם אהבתי משהו, אני לא יכול לקחת את הנטל הזה, אני לא יכול לסחוב אפילו חלק מהמשקל

ואני יודע שזה שאני שם להקשיב, ולתמוך, לחבק זה טוב

אבל אני שונא כלכך שאני לא יכול לעזור יותר.

שהיא פחדה כל מה שיכולתי לעשות זה להחזיק לה את היד, להיות שם. כמה פתטי מצידי

ואני יודע, אני יודע שזה מספיק, אני יודע שאני לא יכול לעשות שום דבר אחר

אבל זה לא עוצר ממני לכעוס שאני לא יכול לעשות משהו אחר,

החוסר אונים הזה, החוסר מעש, פשוט מחלחל בי, אני מרגיש אותו כמו מים שחודרים לקיר עץ

מחלחל ומרקיב.

לא יודע למה בכלל אני כותב את זה

לפחות היא לא תקרא את זה, ולפחות לא תדע שגם אני לא יודע מה אני עושה.

אם אתה נהנה להצמיד אליה רגל קפואה שאתה סוף סוף נכנס למיטה אחרי כל הסידורים של לפני השינה

אם אתה נהנה לשמוע את האנקת כאב שלה שאתה פתאום תופס את הירך הפנימית שלה

אם אתה תופס את הירך חזק מספיק כדי להשאיר שטפי דם קטנים בגודל קצוות האצבעות שלך על הרגל שלה

אם בזמן שלה כואב אתה צוחק, ושהיא אומרת בקול קטן וחמוד "תפסיק לצחוק בן של זונה" אתה צוחק עוד יותר

אז אולי אתה גם בן זונה סדיסט

ואני אגלה לך משהו

זה שאתה בן זונה סדיסט מדליק אותה.

לפעמים אני סתם אכזרי, או סתם בא לי להציק ולהפריע

אני אוהב להצמיד אצבעות קפואות לבטן או לגב שלה, לשמוע אותה מייבבת "זה קר!" אבל גם קצת מחייכת.

לפעמים אני סתם תופס חלק מהירך שלה, צובט או לוחץ על השריר.

ותוך כדי זה, הבן זונה שבי מציץ החוצה, ואז שנינו מגחחים יחד עליה

עם הקול החמוד, והמבט הנעלב, וההבעת פנים של סבל יפה. ופשוט לצחוק על איך שהיא מגיבה

לשאול אותה שאלה ולהפריע עם כאב, ואז לשאול למה היא לא מסיימת את המשפט

והיופי הגדול?

שהיא אומרת לי "אני אוהבת שאתה בן זונה, סדיסט

היא נואשת

שוכבת במיטה עם הירך שלי הדוקה בין הירכיים שלה.

יד אחת שלה סביב הזין שלי, אוחזת בו ומשפשפת כמו חור ממושמע, יד שנייה מחזיקה את הירך שלי.

אבל שהיא כזו, הראש שלה מקופף ונשען על החזה שלי,

חור קטן, נעה כנגד הירך שלי.

מתרגשת וזזה מהר יותר שמרגישה אותי מתקשה בין האצבעות שלה

מרגיש אותה נושמת יותר ויותר בכבדות, רעשים חמודים מתפזרים בחדר החמים, מוטבעים ברעש הגשם מבחוץ.

וממש ככה, החור הנואש גמר על הירך שלי,

חור טוב שלי.

לי ולנומי יש טקס

כל ערב שאנחנו הולכים לישון, לא משנה כמה עייפים אנחנו או מה השעה, היא תתישב על הברכיים על המיטה, מסתכלת עלי בציפייה.

ואני אתקרב צעד צעד, ובעדינות אמשוך את המשקפיים מפניה.

המשקפיים יקופלו ויונחו על השולחן ליד המיטה, לפני שאסתובב חזרה.

ונומי עדיין שם, העינים היפות שלה מסתכלות עלי בציפייה נוספת.

ציפייה שמוחלפת ברעש שמח כאשר אני אוחז את פניה בעדינות, כמעט מכסה את כל ראשה בין ידי, ונושק למצח שלה.

נשיקה ארוכה, עדינה אך מלאת רגש.

ובאותו רגע, כמו מתג אור, רוגע מתפשט בי, כבדות כמו שמיכת פוך פוגעת בגוף שלי.

ואני מוכן להחזיק את האחת והיחידה שלי קרוב קרוב, ולהירדם איתה.

זה רגע קסום, רגע שכולו שלנו.

היא מכורבלת על הספה, הראש שלה מונח לי על הירך.

"נעים לי פה דאדי" היא לוחשת

אני מנשק לה את המצח, ועונה "אני פה לשמור עלייך קטנה שלי"

והקטנה שלי לאט לאט נסחפת לארץ החלומות, הפרצוף שלה עם חיוך עדין ומרוצה

היא כלכך חמודה, והיא שלי.

לפעמים היא גדולה, לפעמים קטנה, לפעמים צעצוע ולפעמים חית מחמד

אבל תמיד שלי

ותמיד יהיה לה מקום להתכרבל קרוב אלי, ומקום בליבי.

יש הרבה דברים שאני אוהב במערכת יחסים שלי,

היא תומכת, ומקבלת. יש תקשורת נהדרת ועניין בתחביבים אחד של השני.

יש לנו כימיה לא מהעולם הזה

אבל הדבר שממנו אני הכי נהנה זהו החקר של הקינק אחד של השני וביחד.

אנחנו ביחד צוללים אל הקינק, מגלים את הדקויות של מה שמדליק אחד את השני, מגלים דברים חדשים שאנחנו אוהבים שפעם לא ידענו שאהבנו.

הולכים יד ביד, היא נשענת עלי חצי מרצון לגנוב חום חצי מהדאגות שלה ממה שעלול לקרות כמו תמיד, על השביל ביער, עוצרים יחד להריח את הפרחים, לראות נופים חדשים מצוקי האימפקט, שותים ממעיין הפט פליי, ונהנים עוד ועוד יחדיו.

ועם כל צעד כזה, הקרבה שלנו וכמה שאנחנו מתאימים רק צומחת וצומחת.

עם כמה שהמערכת יחסים הזו משמחת אותי, אני חייב לכלובי בירה או משהו.

למה שהיא קוראת לי דאדי, זה מרגיש טוב

אבל הרגשתי את עצמי נרתע שהיא אמרה "אבא"

מוזר

יש קוראים שאולי יש להם נסיון בזה?