יש יופי בסבל של הצעצוע שלי.
המבט שיש לה בעיניים כאשר הד המכה מהדהד בחדר
התחינה המפוצלת שבמבט, שחלק רוצה להפסיק, וחלק מבקש עוד
הגוף שמגיב לכאב אך מחזיק את עצמו במשמעת במקום.
יש יופי בחבלות ובסימנים שמופיעים ומצטברים, שכבה אחרי שכבה
ציור של כאב ועונג, של הצעצוע כמו קנבס לשימוש שלי
יש יופי בשירה שהיא האנחות, יופי בשריקה של האוויר נשאף פנימה עם מכה חזקה.
יופי בפנים המעוותות, יופי בדמעות המנצנצות שיורדות לאיטן במורד הלחיים האדומות.
יש יופי בבחירת הכלי לעבודה, לראות אותם על המיטה אחד ליד השני, מעוצבים בדיוק למטרה שלשמה הם פה,
לבחור אותם, להרים, ולגלות את הצלילים שלהם. השריקה שלהם דרך האוויר, ההצלפה הרועשת, והרעש שהם מוצאים מהצעצוע.
ואז כלי יורד ואחר עולה, שוב ושוב, מתחלפים בזרימה ויוצרים מוזיקה ביחד, מנגינה שהיא רק שלי ושל הצעצוע.
יש יופי ענק גם במילים, בלהזכיר לצעצוע את המקום שלה, ובלהעביר בה אש כך
לראות אותה מתפתלת במקום, ובעזרת קצת עידוד אומרת דברים נוראיים על עצמה
מודה במקום שלה, למה היא נועדה, בקיומה בתור הצעצוע שלי
ובסבל שנוצר בתוכה מלהכיר באמת הזו
יש יופי גם בסוף, בללטף בעדינות את סימני החבל, בלקלף את השעווה, ולנשק בעדינות את הכחולים
כפי שהסבל גואה וצומח כמו גל, גם לאחר שנשבר על החוף יש יופי
של הקצף, והמים בטורקיז נסוגים וחושפים חול עדין ומבהיק.
יש יופי בסבל, רק צריך לדעת איפה להסתכל