לפני זמן מה אני ונומי התנסנו בסשן השפלה קשה.
היא הייתה צריכה להיות בשקט, לעקוב אחרי הוראות בדיוק, כל טעות באה עם סטירה ועלבונות קשים.
התייחסתי אליה מרוחק, מגעיל.
וזה היה קשה, היה לי קשה להיכנס לזה, לנשום את זה, ובבירור מאיך שהיא רעדה בהתייפחות שקטה, מחבקת את הרגליים שלי כי היא רצתה לדעת בי ורק שם הרשתי לה, גם לנומי היה קשה.
אולי קשה יותר מדי, כי לא שפטתי את המצב שלה מספיק טוב, מה שהביא אותנו לעצירה פתאומית של הסשן שזה נהיה יותר מדי.
לקח לי כמה שעות לעקל את כל מה שקרה, ואיך אני מרגיש לגבי זה. זה היה אינטנסיבי, עוצמתי ומכלה הכל סביבו. במהלך הסשן הזה זה מילא לי את הראש לחלוטין.
ובעוד הסדיסט שבתוכי גיחח עם כל סטירה והסלמה, חלקים אחרים בי נרתעו מהמעשים של עצמי. מהמילים של עצמי.
החלטנו לנסות דבר כזה שוב בקרוב, לחזור לשבת על הסוס מהר. אבל יש בי כמה טיפות דאגה בקשר לכך.
אבל בהחלט יש משהו מבטיח בעומק הזה של ההשפלה. והספייס שבא עם זה.