בכל פעם שאני שומעת את המילה סשן, ישר עולה לי בראש סצינה כזאת, כמו חלק מהצגה, וזה קצת משונה ומצחיק בעיני.... כאילו, מה? עכשיו עוצרים הכל ומתחילים סשן? כל צעד צריך להיות מחושב ומתוכנן? מודה שיש בזה משהו שקוסם לי, ההתרגשות לחכות ולראות מה ה"שולט" יחליט, ומה יתפתח.
מצד שני... לא יותר כיף לתת לדברים לקרות בטבעיות, מתוך תשוקה, יצר ודחף? לאלתר, פשוט להרגיש ולפעול בלי לחשוב יותר מדי, לשחרר, לאבד וגם למצוא את עצמך בתוך מישהו אחר, לתת מקום לספונטניות, לצחוק יחד, להיסחף בלי חשבון בלי לתכנן מראש ואז, לפעמים, יכול לצאת מזה משהו מפתיע ומרגש.
סשן קצת מזכיר לי מישהו שיש לו או סי די לעומת ציפור חופשיה שלא מוטרדת מהיצמדות לפרטים ונותנת דרור למה שיתפרץ ממנה בטבעיות.
האמת היא שלא חייבים להחליט מה יותר טוב, אפשר להנות משניהם. למרות שהצד החופשי הרבה יותר קוסם לי.
רק חולקת מהרהוריי 😉
