הרשיתי לעצמי להיות הכי חשופה שיכולתי.
גם הוא.
נתתי לו את המרחב להיות הכי משוחרר ופתוח שהוא היה אי פעם, להיות כל מה שאי פעם חלם, בלי שיפוטיות ועם קבלה אינסופית. כל כך התרגשנו יחד, כאילו מצאנו אוצר נדיר. מצאנו מתכון ייחודי לנו, בלי הגדרות טוטאליות, מתחלפים ומממשים כל מה שעולה לנו בראש, ואין כללים, אין גבולות.
להיות חשופים ככה, הביא אותנו למקומות שיכולנו לעוף בתוכם, וזה רק שחרר ושחרר בתוכנו דברים שלא דמיינו שיכולים להיות לנו. במסע הזה יחד גיליתי שאני יכולה להיות הכל מהכל. כן, גם שולטת. בינינו לא היו שום גבולות או תבניות. הכל היה פתוח, מותר, קל, משוחרר. חיבור של נפש וגוף. כשיש את החיבור הנכון, אני יכולה להיות הכל. וגם הוא.
אבל השחרור הזה כל כך מסוכן... אי אפשר להתחבר ככה בלי לשחרר גם את הרגש, וכשזה נגמר תחושת הריקנות נוראית. אני חושבת לעצמי.... היה היי מטורף! ממש רכבת הרים. אבל הדאון הוא כל כך קשה.... זה באמת שווה את זה?
אני לא בטוחה שארשה לעצמי שוב לעוף ככה. ובכל מקרה, עם כמה גברים אוכל למצוא כזה חיבור?
וואו! אני אופטימית היום... אבל העצב חשוף עדיין, וזה כואב.😔
הייתי צריכה לפרוק.